מה באמת מבקשים מאיתנו ילדינו? האם ילדים באמת צריכים גבולות? איך ייתכן שאנו ההורים מעבירים לילדים שלנו בדיוק את אותו “מזון רגשי” מקולקל שקיבלנו מהורינו? ולמה כל זה קשור לקיימות?

הספר “הורות כמעשה ניסים” של שי אור הגיע לידי בדיוק בזמן – בתקופה של שינויים גדולים במשפחה ותגובות מאוד קשות של ילדתי הבכורה בת ה-7. בדיוק כשחשבתי שעליי להתפטר מתפקיד ההורות ולמסור את עצמי לאימוץ :-)

בעקבות תהליך שעשינו עם הספר, הצלחנו לחשוף דינאמיקה משפחתית שהייתה נסתרת מעינינו – אך גלויה לחלוטין לבת שלנו – אשר גרמה לה לסבל מתמשך. מהרגע שנחשפה הדינאמיקה הזו, יכלנו לעצור ולהתחיל את תהליך הריפוי, שעדיין נמשך.

שי אור פורש את משנתו לאורך 400 עמודים מרתקים, מעוררי מחשבה ועומק. הוא מזמין אותנו להתבונן באמונות ובדפוסים הנסתרים שלנו, אלו הגורמים להורות שלנו (ולחיים שלנו) להיות מטלה, עול, חסרי שמחה וחיוניות. הוא מזמין אותנו לעצור את הטייס האוטומטי של חיינו ולהקשיב באמת – להקשיב לילדינו ולעצמנו.

חשוב לציין ששי אינו מציע עוד “שיטה לגידול ילדים” שעלינו למדוד את עצמנו לאורה ולראות עד כמה אנחנו “מצליחות” בה. למעשה, הוא טוען שכל מאמץ שלנו להפוך ל”אמא יותר טובה” או “אבא יותר טוב” מועד לכשלון ומוביל לרגשות אשם וכאב. במקום זאת, שי מציע לנו גישה אוהבת וחומלת כלפי עצמנו וכלפי ילדינו; הוא מציע כלים להבנה מעמיקה וריפוי עומק של קשיים שונים המופיעים בחיי המשפחה שלנו. הוא מציע לנו להתרגש מההורות שלנו, לראות בקשיים שעולים בחיי המשפחה הזדמנויות לצמיחה וריפוי.

שפת הקשיים

“קושי לא מבקש שישפטו אותו. לא שימגרו אותו. קושי מבקש לפני הכל שיקשיבו לו” (עמוד 89)

על פי שי, כאשר ילדינו נולדים, נחתם “חוזה סמוי” בינינו לבינם. בחוזה הזה אנו ההורים מתחייבים ומתחייבות למלא את בקשות העומק שילדינו נולדו איתן (מהן הבקשות, אפרט בהמשך). כאשר ילדינו חווים קשיים מתמשכים שצצים ועולים בעקביות, זו בעצם הדרך היחידה שיש להן/ם לאותת לנו שאחת מבקשות העומק שלהם לא נענית. יכול להיות שהבקשה לא נענית ברובד הגלוי – באופן שבו אנו מתנהלות עם ילדינו, ויכול להיות שהבקשה לא נענית ברובד הסמוי – באופן שבו אנחנו מתייחסות לעצמנו בהתאם לאמונות הסמויות שלנו המגבילות את דרכנו. במקום לנסות “להעלים” את הקושי, אנחנו יכולות לבחור לעצור ולהקשיב לקושי; להבין מהי בקשת העומק שמסתתרת מאחורי הקושי ומה באמת מבקש/ת מאיתנו הילד/ה שלנו.

שבע בקשות העומק של ילדינו

מה ילדינו באמת מבקשים מאיתנו כשהם מדברים איתנו בשפת הקשיים?
שי מחלק את הבקשות ל-7 תחומי חיים:

1. להרגיש בבית – הבקשה לביטחון, תחושה של בית בעולם.
2. הבקשה לחופש ההנאה – החופש לחוות משחק, שמחת חיים, תשוקה
3. להרגיש את הייחודיות שבי – שאני נפלא/ה בדיוק כמו שאני
4. לחוש קרבה, אינטימיות , פתיחות ופגיעות
5. הבקשה לחופש הביטוי – שיקבלו אותי בדיוק כפי שאני עם כל מה שיוצא ממני החוצה אל העולם
6. הבקשה לחופש המחשבה – הזכות לעוף על כנפי הדמיון, להמציא, לחלום
7. הבקשה לחופש ההוויה – להרגיש הכרת תודה על עצם קיומנו, את הקדושה שבי ובכל מה שסביבי

שי מסביר שבהתחלה – שלב הבקשה – הילדה שלנו לגמרי מצפה שנענה לבקשה שלה, ורק מזכירה לנו בעדינות ש”נחזור למסלול”. זה יכול להתבטא במחלה קלה, קשיי הירדמות או קושי קל אחר. מכיוון שאיננו מבינות את “שפת הקשיים”, פעמים רבות איננו מבינות את הבקשה ולכן איננו עוצרות ומשנות כיוון ביחס לבקשה הזו. אם כך, ילדתנו מקבלת את התשובה “לא” שוב ושוב לבקשה שלה. (למשל, אם מדובר בבקשה הראשונה – הבקשה לביטחון – הילדה מקבלת את התשובה – “לא – אי אפשר לחוש ביטחון מוחלט בעולם הזה”).

בהמשך, כאשר באופן עקבי איננו נענים לבקשה, הילדה עוברת לשלב הדרישה – על ידי התנהגות שמשבשת את מסלול חיינו הרגיל ולא מאפשרת לנו להמשיך ללא התייחסות לבעיה. זה יכול להתבטא באלימות, תוקפנות כלפי אח או אחות, חוסר השתלבות בגן/בית ספר, מחלה כרונית ועוד.

כאשר עולה קושי מסוג זה, שי מזמין אותנו לעצור ולהקשיב – מה בעצם הילדה שלי מנסה להגיד לי? איזו בקשת עומק שלה לא נענית כרגע?

כאשר אנחנו באמת עוצרות ומקשיבות, מתגלים לנו דברים מופלאים ויש פתח לצמיחה, לשינוי, לגדילה משותפת. כאשר אנחנו מוצאות תשובה לשאלה הזו מתוך הקשבה אמיתית, זה בדרך כלל מאוד מרגש. זה פותח פתח לריפוי של כאבים מהילדות שלנו. איך ניתן לעשות זאת בפועל? שי כותב:

“הדרך הפשוטה לשמוע בכל מצב של קושי באיזו בקשה מדובר, היא לשהות עוד ועוד בתוך הקושי עם הילד או הילדה, ולאפשר לקול שמאותת לכם מבפנים – מאחורי המילים, ההתנהגויות והתחושות שעל פני השטח – להגיע לאוזניכם… כשמשחררים את כל מה שאנחנו יודעים, את כל מה שלמדנו על ילדים ועל חינוך ועל המשפחה הזאת ועל הילד הזה… כשפשוט עוצרים, מרפים מכל המהומה השכלית הזאת ומקשיבים – קל מאוד לשמוע.”  (עמוד 76)

אם כן, ההקשבה לילדינו הופכת בעצם להקשבה לעצמנו – אנחנו מעמיקות את המודעות שלנו לפחדים שלנו, לאמונות המגבילות שלנו שהושרשו אצלנו בילדותנו, ואנחנו לומדות להרפות מהן לאט לאט.

הגישה של שי מזכירה את גישת התקשורת המקרבת, שעל פיה מאחורי כל התנהגות אנושית מסתתרים צרכים האנושיים שמניעים אותה. אך בעיני הגישה של שי חודרת אפילו עמוק יותר כי היא מזמינה אותנו להתבונן לא רק בצרכים של הילד שקשה לו, אלא גם בחיים שלנו עצמנו – איפה אני עומדת ביחס לבקשת העומק הזו? דווקא בהתבוננות ביחס שלנו כלפי עצמנו טמונה לעיתים הזדמנות ריפוי עמוקה יותר מאשר בהתבוננות רק ביחסינו עם ילדינו.

דוגמא להמחשה מהספר (עמוד 141-145):
שי מספר על מקרה של ילדה בת שמונה שכל בגד מציק לה ולוקח לה שעות להתלבש כל בוקר. אמא שלה הסכימה לעצור ולהקשיב – מה הילדה שלי באמת מבקשת כשהיא עושה את סצנות הבוקר האלה? יחד עם שי, היא הגיעה למסקנה שמדובר בבקשה השנייה – הבקשה להנאה, חושניות, משחקיות. היא גילתה שהיא עצמה מסתובבת בעולם כמו “פקידה אפרורית”, מסתירה את יופיה ואת נשיותה, נרתעת ממגע. היא זיהתה את המקום בילדותה שבו נחרטה בתוכה האמונה ש”כשאני חשופה, קרובה ומושכת – אני נפגעת”. ברגע שהיא זיהתה את הבקשה ואת האמונות המפעילות אותה, התחיל תהליך הריפוי – הן ברובד הגלוי, ביחס שלה לילדתה ובהתפעלות שלה ממנה – והן ברובד הסמוי, ביחס שלה לעצמה ובשינויים שחלו בהרגלי הלבוש שלה ובאהבתה לגופה ולנשיותה. כתוצאה מהתהליך הזה, סצנות הבוקר נפסקו לחלוטין ושינויים חיוביים נוספים הופיעו בחיי הילדה ואמה.

שי נותן עוד דוגמאות רבות בספר שעוזרות להמחיש את הנקודה הזו – שכל קושי שמופיע בחיי ילדינו הוא הדרך שלהם לאותת לנו שהתבלבלנו, שסטינו מהדרך וענינו “לא!” על אחת מהבקשות העמוקות שלהם.

להפרד מהמורשת של הורינו

שי מזמין אותנו להסתכל באומץ על הילדות שלנו, להפסיק לספר לעצמנו סיפורים ולתת הצדקות לאופן שבו אנחנו גודלנו וסוף-סוף להפרד לשלום מהמורשת המכאיבה שעל ברכיה גדלנו. המורשת שלפיה: “החיים הם לא פיקניק”, “אני המבוגר ואני מחליט”, “את לא מספיק טובה” ואמונות מגבילות נוספות. כל עוד אנחנו נאמנות ל”תבנית האהבה המעוותת” הזו, איננו חופשיות לבטא תבנית אהבה חדשה ושלמה – תבנית של אהבה ללא-תנאי – כלפי עצמנו וכלפי ילדינו.

זה לא פשוט, כמובן, לשבור את הנאמנות שלנו לתבנית האהבה שקיבלנו מהורינו (יש בספר אפילו “בחני את עצמך” משעשע, האם באמת נפרדנו מהורינו?), בעיקר כי חלק גדול מהנאמנות הזו מתקיים בתת-מודע (כלומר, אנחנו יכולות לספר לעצמנו ש”אני בחיים לא אהיה כמוהם!!”, אך למעשה לשכפל את הדפוסים והאמונות של הורינו בדרכים אחרות, תת-קרקעיות).
הדרך לשבור את הנאמנות שלנו לדרכם של הורינו היא “לעצור, להביט לאחור באומץ, לראות בכנות שלא באמת קיבלנו את מה שביקשנו מהורינו ולהגיד את זה בקול לעצמנו ולדמויות ההורים שלנו – שבתוכנו” (עמ’ 232).

ילדים צריכים גבולות?

“חינוך מתחיל כשהאהבה נגמרת, אהבה מתחילה כשנעלם הצורך לחנך” (עמ’ 275)

אחת הנקודות המהפכניות בגישתו של שי, לדעתי, היא הטענה שלו (בניגוד לכל ספר הורות ממוצע שתקראו) שילדים לא באמת צריכים גבולות. הוא מקדיש לסוגיה הזו פרק שלם בספרו.

“אז מה בעצם קורה שם, כשאנחנו מציבים גבולות? משהו עצוב מאוד קורה שם. אנחנו למעשה אומרים לילדנו שאין לו מצפן פנימי. אנחנו מעבירים לו את הלפיד המורעל שהורינו העבירו לנו, את התפישה שלפיה אם לא מציבים גבולות ברורים… מתחולל אסון…א לפי שנים ההתייחסות הזו לילדים לא תורמת בשום צורה להקטנת הפוגענות והאטימות של אנשים כלפי הקרובים והרחוקים מהם, כלפי צמחים וחיות, וכלפי עצמם… עצם הבחירה של הורים ומחנכים להתייחס לילדים כאל כאלה שצריך להציב להם גבולות – היא שמחוללת את האסון.” (עמוד 290, הדגשה במקור)

שי טוען שהצורך שלנו לשים גבולות נובע מהפחד העמוק שלנו מחופש – פחד שכמובן הושרש בנו היטב בילדותנו. וכשאנחנו רואות את ניצוץ החופש בעיני ילדינו אנחנו מתמלאות חרדה, כי הניצוץ הזה מזכיר לנו את החופש האבוד שלנו עצמנו. ואנחנו חייבות לעשות הכל כדי לתחום את ילדינו וללמד אותם ש”יש גבול”. אך למעשה “אין באמת גבולות חיצוניים לנפש, ואין גבול הכרחי לאדם חופשי….הילדה שלי, כמו הילדים שלך, משתוקקת לפגוש את הגבולות שלה ולהרחיב אותם…בקצב שלה, על פי הצרכים שלה בכל תקופה בחייה. זה לא עונש לחיות כאן.” (עמוד 300-1)

הערה: למרות שאני מתחברת באופן כללי לגישה הזו, לדעתי יש יוצאים מן הכלל בשאלת הגבולות החיצוניים. חומרים ממכרים כגון: סוכר, מוצרי חלב ומסכים למיניהם (טלביזיה, מחשב), הם ממכרים מאוד ואצלנו בבית אכן יש הגבלה בכמות הצריכה שלהם. ככל שהילדים יגדלו ניתן יהיה להגמיש את הגבולות ולתת להם יותר אינפורמציה על הנושא.

ואיך כל זה קשור לקיימות?

כבר הייתה כתובה לי פסקה ארוכה לגבי זה בראש, אך שי היטיב לנסח זאת בעצמו בספרו:
“כי בעצם אין דבר כזה הורות. מקובל לחשוב שיש זוגיות ויש פרנסה, יש ספורט ויש פוליטיקה, יש רוחניות ויש אוכל ויש אופנה, וישנו גם התחום הזה שמוקדש לו מדור קבוע בעיתון…. תחום שנקרא הורות. אבל בעצם אין תחום כזה, כי כל מה שקורה סביבנו ובתוכנו, כל מה שאנשים פוגשים בחייהם וכל מה שנמנעים ממנו, הכל מתחיל וגם ממשיך מהמפגש בין ילד להוריו. המציאות על כל רבדיה היא שיקופים, השלכות וביטויים של זה. אם נרפא את זה… תהיה לכך השפעה עצומה על המון סוגים של מחלות. המון מחלות הן למעשה מאמץ של ילדים ומבוגרים שכבר הבינו שרק מצוקה פיזית קיצונית זוכה להכרה – לגרום להוריהם שיקשיבו להם. גם מה שנראה כמו מלחמות בין עמים, שבטים, דתות וארגונים מסחריים, רק נראה כך על פני השטח. כל הכאב והאובדן במלחמות האינסופיות האלה נובעות מייאוש של ילדים מגודלי גוף שעדיין נלחמים על מקומם ליד שולחן המשפחה, על מקום בלב של הוריהם.

אין אלימות ואין אטימות, יש רק ילדים שהוריהם “מעכו” אותם, דיכאו את רגשותיהם ותשוקותיהם. ילדים מגודלי גוף שעדיין מחפשים מישהו להוציא עליו את הזעם שצברו. ההסכמה של עוד ועוד אבות ואמהות לראות בהורות שלהם הזדמנות יקרת ערך ליצירה ולביטוי היא קיצור דרך אפקטיבי במיוחד לאנושות בריאה.”  (עמ 105-106)
במילים אחרות: ככל שנרפא את כאבי הילדות שלנו ונהפוך מ”ילדים מגודלי-גוף” לנשים וגברים חופשיים/ות, וככל שנגדל יותר ויותר ילדות וילדים שהינן/ם חופשיות/ים להיות מי שהן/ם – לחוות ביטחון, הנאה, ייחודיות, קרבה, חופש ביטוי, חופש מחשבה והכרת תודה על עצם הקיום כאן – כך נסלול את הדרך לחברה בריאה יותר, אלימה פחות כלפי האדם והסביבה – שהיא כמובן חברה מקיימת יותר.

לסיכום

לדעתי, הספר “הורות כמעשה ניסים” הוא ספר חובה לכל הורה – וגם למי שאינם הורים (כי כולנו היינו פעם ילדים). הספר הוא הזמנה לצלול לעומקי העומקים של האמונות המגבילות את חיינו ואת ההורות שלנו; להסתכל אחורה באומץ על הילדות שעברנו ולבחור מחדש את דרכינו; לחיות את חיינו כמבוגרים ומבוגרות ולא כילדים פגועים; לחיות מתוך חופש ובחירה אמיתית לממש את עצמנו במלואנו בהווה ולא מתוך כאבי העבר. את כל התוכן המורכב הזה שי מעביר בפשטות, בעומק ובהומור רב.

הספר יצא לאור בהוצאה עצמית בעזרת קמפיין באתר הדסטארט וניתן לרכוש אותו באתר של שי ואורית אור . באתר תמצאו גם את הדיסק “בדיוק כמו שאני” עם שירי ילדים שכתבו אורית ושי ושרים אותו ילדים בגילאים שונים (זה הדיסק שמתנגן אצלנו בבית באורח קבוע :-)  ).

הסיקור נכתב בלשון נקבה אך מיועד לשני המינים ולכל הג’נדרים….