לכבוד הלידה של ביתנו השנייה, רצינו לשתף אתכם במחקר שעשינו על המסורות והדרכים השונות של תרבויות אדם ביחס לשליה. אנחנו משתפים אתכם מתוך רצון לעורר מודעות לנושא חשוב ורגיש זה. אנחנו לא לוקחות אחריות לגבי הבחירות שלכן. תעמיקו את הידע שלכן לפני שאתן בוחרות.

בתרבויות מסורתיות, ברחבי העולם, יש טקסים מיוחדים לטיפול בשליה. באינדונזיה מתייחסים לשליה כאחות תאומה או אחות גדולה והיא נתפסת כרוח השומרת על הילדה למשך חייה. האחריות לניקוי, עיטוף וקבירת השליה מוטלת על האבא ונעשית ביום הולדת התינוקת.

השליה באדמה

אימהות פיליפיניות קוברות את השליה ביחד עם ספרים, בתקווה שהילדה תהיה חכמה. בקוריאה שורפים את השליה ואת האפר שומרים. בתקופות של מחלה האפר ניתן כמשקה כדי לרפא את הילד. בהוואי שוטפים את השליה ואז קוברים אותה ושותלים מעליה עץ באופן טקסי. הן מאמינות שכך הילדה נשארת קשורה למולדת שלה.

לעוד סיפורים על מסורות של תרבויות שונות כאן וכאן.

עץ שתול מעל השליה

בין קרובינו הפרימטים יש גם מסורות שונות. יש שימפנזות שלוקחות את השלייה ביחד עם הגור שלהן, עד שהיא מתייבשת ומתנתקת בעצמה. בין בני האדם, קוראים לטיפול כזה בשלייה “לידת לוטוס”. זה הקצה השני של המתרס ביחס לנוהג בבתי החולים, לחתוך את חבל הטבור מיד לאחר הלידה ולזרוק אותה בזבל.

אנחנו לא בחרנו בלידת לוטוס, אבל גם לא חתכנו את חבל הטבור מיד לאחר הלידה. השליה היא איבר של התינוקת. כשהתינוקת נולדת, עד 1/3 מנפח הדם שלה נמצא בשליה. אם משאירים את השליה בגובה התינוקת, בתוך כלי סטרילי, תוך שעה-שעתיים הדם יעבור בהדרגה לתינוקת. האינדיקציה שהתהליך הסתיים היא הפסקת הדופק בבסיס חבל הטבור הקרוב לטבור התינוקת. חבל הטבור הופך מכחול ושמנמן לדק ולבן.

ברפואה הסינית נהוג ליבש את השליה ולהשתמש בה כאבקה. בבריטניה בשנת 1994 אסרו את איסוף השליה מבתי חולים לאחר שהתגלה ש360 טון של שיליות יוצאו מדי שנה לצרפת לשמש בתעשיית הקוסמטיקה והרפואה.