בימים אלה אנו מתקרבים לאחד החגים החשובים בלוח השנה העברי, חג הפסח, המציין את היציאה ממצרים, מעבדות לחירות. חג זה יש ביכולתו לסמל את בחירתו של האדם בחיי חופש. את היציאה מהנוחות המשעבדת לטובת חירות שאופיה לא מוגדר מראש ושיש לעשותה, ליצרה ולחוות אותה יום יום. חג זה יכול לתת לנו הזדמנות להתבונן סביבנו ולהבחין בשותפים לנו בחיים על כדור הארץ שאינם חופשיים ושיכולת הבחירה שלהם מוגבלת – הבחנה שבכוחה לעודד אותנו לפעול בעניין זה, למען החירות שלהם שהיא בעצם גם החירות שלנו.

פשטות כסמל לחירות

כמה טוב היה אם יכולנו להתחבר בחג זה לא רק למצות אלא גם לפשטות בה חיו בני ישראל במדבר. חיי הנדידה דורשים מההולך בהם פשטות וצמצום בכבודתו. יש משהו קוסם ברעיון של לעזוב מגורי קבע על כל מנעמיהם ומוצריהם לטובת חופש הנדודים בליווי רכוש מיטלטל, שנבחר בזכות היותו הכרחי באמת.
מי מאיתנו מסוגל בחג זה להיפרד מהנוחיות של העולם המודרני? התרגלנו כל כך לשרותי הנפט והחשמל ולמכשירים שהם מפעילים עבורנו, שהחיים בלעדיהם לא נראים נוחים ונעימים. היתכן שלאותה הנוחיות יש מחיר של שיעבוד? שהמכשירים שעד עכשיו נתפסו דווקא כמאפשרים לנו לחסוך בזמן ובמאמץ, לשפר ולגוון את יכולותינו וכן להתחבר למידע ולדמויות וירטואליות גורמים לנו להיות תלותיים בהם?

אולי חג הפסח יכול להוות הזדמנות לנסות להתחבר לאורח חיים פשוט יותר? לפסוח או לפחות לצמצם במשך 7 ימים על שימוש במכשירים שמרחיקים אותנו מהפשטות של הסביבה הקרובה פיזית, להכיר ולחוות את בני-האדם החיים לידנו. אולי במקום להתעסק בפסח זה במציאת תחליפים לקמח חיטה שיאפשרו לנו לאפות “עוגה כשרה”, אפשר להיזון ממזונות פשוטים ולהתחבר לוויתור חלקי על המודרנה התעשייתית כצעד מבחירה בחירות.

נדודים

לצאת מעבדות משמע מסע נדודים, צורך והזדמנות להבין מחדש מי אנחנו. אין מישהו חיצוני שיגדיר לנו איך ומה לעשות, אין סמכות שתקבע את זהותנו, אלא אנחנו על פי מעשינו “נייצר” את עצמנו.

מעבְדות לאֲבֵדוֹת

תתכן סוג של אבדה ברגע שיוצאים מעבדות. כך בני ישראל אבדו את דרכם וסבבו במדבר ארבעים שנה. ישנם הסברים שונים לזמן הנדודים הארוך הזה. אולי פשוט לקח 40 שנה להבין מי הם יהיו כקבוצה? למצוא ולהפנים את הערכים המשותפים המאחדים בינם, את מערכת האמונות וההתחייבות של אדם לחברו כחלק מקהילה עצמאית?
בעולם המודרני הגלובלי והנוזלי (כפי שהסוציאולוג באומן מגדיר את זמננו) אני מדמיינת את האדם השואף לחירות משוטט בג’ונגל של רעיונות ופרקטיקות תרבותיות. הולך לאיבוד בין ענפי הרב-תרבותיות ברצון למצוא מחסה, מקום יציב ונוח בו להיות ולבטא את עצמו.

אכילת סיפורים

מזון האדם משחק תפקיד כל כך חיוני בחיינו שאת סיפור יציאת מיצרים מוסרים לנו תוך כדי ארוחה. פריטי אוכל שעל השולחן תופסים במה והופכים להיות סמלים פעילים בערב החג. אנחנו אוכלים את הסיפור, כמו תינוק קטן שעושים לו “מטוס” עם הכפית והופ! הסיפור נכנס לפה והופך להיות חלק אינטגרלי מאיתנו.

בעצם, כל פעם שאנו אוכלים – סיפור נכתב ונאכל. סיפור על איך המזון שבחרנו הגיע אלינו: מה הייתה דרכו לצלחת שלנו? האם נדד דרך רחוקה או קרובה עד שהגיע לקירבנו? כשהחלטנו מה לאכול, החלטנו גם (אולי בלי לשים לב) כמה סבל או שמחה נגרמו בדרכו של המזון אלינו. כמו כרוניקה בלשית שמתחילה מהסוף ומתפתלת בסמטאות עלילת הסיפור כדי לגלות את ההתרחשות שהובילה לתוצאה הידועה מראש, כך מרכיבי הארוחה יכולים להוות נקודת התחלה להבנת משמעות בחירת המזון שלנו. משמעות סביבתית, בריאותית, מוסרית ותעסוקתית המשפיעה על כל דרי כוכבנו.

המדיום הוא המסר

סדר פסח הוא הטקס שמטרתו להעביר את המסורת ואת ערכי החופש לדור הבא. ההגדה של פסח נכתבה לפני הרבה שנים, יש הטוענים שעוד בימי בית שני נכתבה הגירסא הראשונה. על-מנת שגם אנחנו כיום, נוכל לראות את עצמנו כאילו אנו יוצאים ממצרים אולי יש מקום להתאים את סמלי המסר לעידן שלנו. ראוי בעיניי לחשוב על משמעויות שיעניינו ויחברו את הדור הנוכחי לערך החופש והחירות שהוא כל-כך חשוב לחיים מקיימים בקרב המשפחה, הקהילה, המדינה וכדור הארץ. אם לרגע קט בערב החג נצליח להפנים ולהעביר את חיוניות הזכות להיות, לבחור ולהתפתח של כל אחד מאיתנו, בני אדם מכל מוצא וג’נדר, חיות וצמחים אז אולי נהייה כולנו יותר שמחים (:

חג החירות הוא נקודת השיא, אך יש לזכור שהבחירות הקטנות והיומיומיות שלנו הן אלו העושות אותנו ואת הסביבה חופשיים או משועבדים.

שנזכה כולנו להחלטות טובות,
דבי.