כמו כל הפוסטים שלי כאן בבידיים – יש את החלק שברוח ויש את החלק שבחומר. אם תרצו לדלג קדימה לחומר – אני עושה את זה הרבה פעמים כשאני קורא מאמרים – אז תגללו קצת למטה ותראו איך מכינים חבלים מצמחים – שזה דבר ממש חשוב בפני עצמו. אם אתם רוצים לצלול לתוך המוח שלי ולהכיר כמה דברים שהם יותר ברוח – פשוט תמשיכו לקרוא!

בשנים האחרונות אני עוסק רבות בשאלה אודות איך יהיה טוב לבני אדם לחיות. בקבוצות, בזוגות, ביחידים, בשבטים, ברשתות חברתיות, בחברה פטריארכאלית או אולי מטריארכאלית, במדינות או בקהילות קטנות. את הנושא קשה לתקוף בו זמנית מכל הכיוונים והיום ישבנו אני והקבוצה שאני חי איתה בקומונה והתחלנו יחד להציף את השאלה הזו של שזירת החיים.

לאחרונה התחברתי לספר מיוחד בשם “רופא לבן אלילים שחורים” שכתב הפסיכיאטר אורי שורצמן לאחר שבילה תקופה במחיצת שבטים ביערות הגשם של גאנה שבאפריקה. הוא ביקש להבין את מבנה הנפש של האדם החי בשבט בתרבות שאינה מערבית. הוא גילה כל מיני דברים מהפכי תודעה. הוא מספר שהאדם שגדל בשבט אין לו שאיפה להתנתק מהוריו ולעוף מהקן, כמקובל בפסיכואנליזה – יותר מזה, הוא לא חושב בכלל על להתנתק – הוא קשור בצורה עמוקה להוריו ולסביו ולכל אבות אבותיו לפניהם כחיים איתו ממש כאן. הוא חייב להם את חייו והוא פשוט לא נפרד מהם. את הסבים לא שולחים לבית אבות ואת ההורים לא משאירים לבד בבית שלהם. יתרה מכך, גם לאחר שהם מתים חלק נכבד מהחיים והעיסוק של האדם החי הוא באינטרקציה מכל מיני סוגים עם המתים, הטבע, ועוד דברים שלנו נראים לא מוחשיים.

האדם המערבי חי מיום היוולדו בשאיפה מתמדת להיות עצמאי, לא תלוי, ועומד בפני עצמו. אני “צריך” להרגיש אשם אם בגיל 25 אני תלוי בכלכלה של הוריי, ואם אני זקוק לרשתות בטחון סוציאליות של החברה שלי – כמו רווחה, או ביטוח לאומי. בעצם, אני אמור להתנתק מכל מה שאני מכיר, ללכת להגשים את עצמי, להתקדם בסולם ההישגים ולהצליח לספק ביטחון לילדיי עד שהם כבר לא יהיו זקוקים לי כי הם יקימו מוסד כלכלי משל עצמם, וחוזר חלילה.

מרדכי מרטין בובר כתב קטע בשם “האילן” כדי להסביר שני מושגים  – “לז” ו”זיקה – אני אתה”. (נסו לא לפחד מהשפה הלא יומיומית של בובר)

“הריני מסתכל באילן. יכולני לראותו בחינת מראה: עמוד קפוא אפוף אורה, או ירוקה ניתזת השקויה ענוות-חן של כחול אשר לרקיע הכסף. יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע-ומשא בלתי-פוסק עם האדמה, עם האוויר – ולחוש את הגידול עצמו שבחביון האפלה. יכולני לשייך אותו למינו וסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחיד, לראות מה מבנהו ומה אורחות חייו. יכולני לפסוח פסיחה גמורה על ייחודו וצביונו, ושוב לא אראה בו אלא מבע לחוק בלבד – מבע לחוקים שלפיהם מתיישבים והולכים בלי הרף ניגודי-כוחות שאינם פוסקים, או מבע לחוקים שלפיהם מתערבים החומרים ומתפרדים. יכולני להקלישו ולהנציחו כדי מספר, כדי יחס מספרי בכולו, בכל אלה אין האילן אלא עצם לנגדי. מקומו לו וזמנו לו, סוגו עימו וטיב לו. אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתה של הבלעדיות תפסתני. ואין צורך כל עיקר, שאיה מוותר על שום דרך מדרכי ההסתכלות שלי… כל מה שמגופו של אילן הוא כלול בתוכו, צורתו ומוכניות שלו, גווניו וכימיה שלו, שיחו ושיגו עם יסודות-בראשית…. אין האילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכוח המדמה שלי.. אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו – אלא באופן אחר… זיקת גומלין היא…“

בהרצאה של ד”ר דניאל  נווה, שחי בקרב שבט הנייקה ביערות שבדרום הודו – שבט הציידים לקטים האחרון על פני כדור הארץ – גיליתי כמה דברים מאוד מעניינים. הוא הצטרף אליהם לשנה שלמה כדי להבין את תפיסת עולמם, את חווית המציאות שלהם ממבט ראשון. הוא מספר שחברי השבט לא זוכרים את השמות של האחים שלהם, לא צוברים שום דבר משל עצמם, ומבלים את רוב הזמן שלהם במשחק ובמפגש אנושי. הוא גם סיפר על חיבור עמוק שיש להם לכל דבר שיש ביער. הם מדברים עם העצים, הפילים, הגבעות, הציפורים – לא רואים איזשהי הבדלה בינם לבין שאר הדברים והיצורים המקיפים אותם. הטבע הוא לא משאב, הפיל הוא לא בשר, העץ הוא יותר מחומר בנייה – הכל חלק ממחזור חיים שהם חלק ממנו.

בובר דיבר על היכולת של האדם לחיות בזיקה לעולם, בחוויה בלתי אמצעית ובלתי תכליתית את האדם שמולך. במקום לחוות את האילן בצורה ביולוגית, כלכלית, כימית או ויזואלית – הוא מתאר חוויה של זיקה מלאה בינו לבין העץ הצעיר שאינה נכנסת לקטגוריות שיש לנו בני האדם.

דני נווה מתאר שהשבט נמצא במערכת יחסים מאוד מורכבת עם הפילים. הם מכירים כל פיל ביער, כל מערכת יחסים בין פיל לפיל, והם מאוד מעריכים אותם. הם גם נמצאים בזיקה גדולה לעצים מסביב וכשהם צריכים ענף של במבוק לבית שלהם הם יזהרו מאוד כדי לא לפגוע בעץ עצמו ויחשבו במשך זמן רב כיצד לעשות את המעשה כך שהוא יהיה הכי פחות פוגעני שאפשר. מה שמפתיע עוד יותר הוא הגילוי שברגע שחבר מהשבט “עובד בשביל מישהו אחר”, הווה אומר – מקבל כסף עבור שנהב או עצי במבוק מאנשים מהערים הקרובות – הם מסוגלים לצוד פיל או לכרות שיח במבוק שלהם מבלי להניד עפעף. הם מאבדים את המיידיות, שהופכת לאמצעיות. הוא אומר שהמעבר מזיקה, “אני-אתה” ל”לז” הייתה מיידית. שחברי השבט יכולים לנהוג בשתי גישות אלו בהפרשים של כמה שעות בלבד. הוא טוען שיש קשר הדוק בין צבירה וקניין לבין ניכור ונפרדות, ובין מיידיות והווה לבין חיבור וזיקה.

בסדרת הרצאות של בובר בשנת 1938 עוד הרבה לפני עידן האינטרנט הוא תיאר משבר גדול שהאדם שרוי בו, “משבר האדם המודרני”. הוא טוען שהגיעה בעיית האדם לשיא חסר תקדים.  התפוררות הצורות המסורתיות של החיים החברתיים כמו השבט, החמולה והמשפחה, מחד גיסא, והתפתחות העולם הטכנולוגי, המערכות הכלכליות הגדולות ומוסדות המדינה המודרנית שהאדם היחיד אין לו שליטה בהם, והם בבחינת גולם שקם על יוצרו, מאידך גיסא, יוצרים מצוקה אנושית גדולה של ניכור, חוסר אונים, בדידות והעדר משמעות לחיים.

 

כשאני מנסה לדמיין את צורת החיים ואת החברה שאני רוצה לחיות בה, אני עומד נבוך ומבולבל. עצם המילים שאני משתמש בהן כדי לשאול את השאלות על היכולת שלי לשזור את חיי עם אדם חיים וחברה – נגועות בנפרדות ובניכור. איך אני אשזור את חיי שלי עם חיי חבריי לקבוצה? – אני יוצא מנקודת הנחה של נפרדות גדולה כשאני שואל שאלה זו. והאם הנפרדות היא באמת אשליה? או שהיא כבר כל כך גדולה שאפשר להתייחס אליה כעובדה במציאות.

הדברים שאני מבין אותם כעת המנציחים או שוברים את הנפרדות מתחילים בחומר. הכלכלה המופרטת שלנו גוזרת עלינו תודעת שאיפה לעצמאות ובדידות כלכלית. אנחנו נמצאים בתחרות בלתי פוסקת שבה החזק שורד. חברה כל כך רווית פערים ומעמדות, עם כל כך מעט רשתות בטחון, בה “חברים וכסף זה לא הולך ביחד”, בה כל חולצה שאני קונה Made In China ומקדמת עבדות והרס סביבתי – היא ללא ספק חברה המייצרת ומעצבת יחידים בודדים.

מסקנה ראשונה מתבקשת היא הצורך שלנו בשינוי המציאות הכלכלית שלנו, הבסיס שעליו אנו יושבים וממנו אנו צומחים. הניסיון שלי בתנועת “דרור ישראל” הוא להתנסות בחיים שיתופיים שיש בהם רשתות בטחון, שיש לך בטחון כלכלי וחברתי, שאתה לא צריך לחשוב פעמיים לפני שאתה נוסע לחבר טוב שלך בעיר אחרת בגלל המחיר של התחבורה והדלק, ושאני לא מפחד שמישהו ישמוט את השטיח הכלכלי מתחת לרגליים שלי בגלל איזה צורך בתספורת קאפיטליסטית. זה לא הניסיון הראשון של האדם המודרני והפוסט-מודרני ליצור חברה שיתופית. קומונות צומחות כמו פטריות אחרי הגשם בכל העולם כבר יותר ממאה שנים. התאגדויות אנושיות ממגוון סוגים – איגודי עובדים, ערי מעבר, חברותות, קומונות, תנועות נוער סוציאליסטיות, קהילות אקולוגיות ועוד.

חבל שזור מכף וושיגנטוניה

ברוח השיח והמחשבות על שזירת החיים אני הולך להתחיל ללמד כאן כיצד להכין חבלים ואיך אפשר לקשור ולכפות כשאנו באים להקים מבנים ומתקנים שונים. במדריך הזה אנחנו נתחיל בלהבין איך מכינים חבל מסיבים צמחיים ואיך מתנהגים החבלים שאנחנו משתמשים בהם.

החבל שאנחנו נכין היום עשוי מוושינגטוניה – שהוא סוג של דקל שמקורו בדרום מערב ארצות הברית וצומח בכל חור בארץ – תרתי משמע. זה צמח עם סיבים יחסית ארוכים, די חזקים, קלים ונוחים לעבודה ומאוד זמינים. את החבל שלנו אנחנו נכין על ידי הפרדת הסיבים של הצמח אחד מהשני ולאחר מכן אנחנו נסדר אותם מחדש עם מתח סיבובי כדי שיהפכו לחבל חזק ומתוח. אנחנו נכין חבל המבוסס על שני גדילים שהוא הכי פשוט.

נבחר את העץ הנכון לנו ונחתוך ממרכז העלה שלו את הסיבים הארוכים ביותר שניתן. סיבים ארוכים יוצרים חבל יותר חזק ויותר נוח לעבוד איתם. אפשר לחתוך עם מספריים או סכין כמו שלי (בתמונה מימין).

השלב הבא הוא לקחת קווצת סיבים ולהתחיל לטעון אותם במתח סיבובי – תסובבו אותם לכיוונים שונים עד שהם יתחילו להתקרזל על עצמם. ברגע זה נולד לנו החבל שלנו. שימו לב לסרטון.

 

 

ככה נראים סיבים אחרי שהפרדנו אותם נתחיל בלהפריד את הסיבים אחד מהשני עם הציפורניים או עם השיניים. כדאי להכין כמות רצינית כדי שנוכל לעבוד ברצף. אני אגיד גם שאני אוהב לעבוד איתם כשהם עוד ירוקים ולא אחרי שהתייבשו – זה גם יותר נוח וגם יותר נעים בידיים.

 

מהשלב הזה ואילך יש לנו שני דברים לעשות – אחד הוא לשמור על המתח תוך כדי סיבובים, והשני הוא להוסיף סיבים חדשים – שזה שלב מורכב. את החיבור אנחנו נעשה 10 ס”מ בערך לפני שהסיבים נגמרים לנו כדי שיהיה להם חפיפה גדולה לאחיזה טובה. כשמוסיפים סיבים צריך לקחת קווצה קטנה להניח את האמצע שלה בפיצול של הסיבים ולשלב אותה בסיבוב.

 

כשאני מסיים חבל אני קושר אותו קשר בוהן פשוט (קשר סבתא). אפשר לעשות מהתוצר הסופי כל דבר – ספציפית השיטה הזו מולידה תכשיטים מאוד יפים, וחבלים שימושיים. החבל נהיה יותר חזק לאחר ייבוש.

את השאלות והתשובות הנוספות שיש לי אני אשתף אתכם במאמר השזירה הבא יחד עם ללמוד איך לקשור דברים אחד לשני.

והנה צ’ופר על מפגש מדהים בין אדם מערבי לאדם שחי בג’ונגלים בשנות השישים לפי הספירה שלנו.