כתל אביבי מלידה, נראה שתחילת לימודי הנהיגה של בננו הבכור, ומלאת 30 שנה לרישיון הנהיגה שלי, הם סיבה לבדוק מה קורה כאן לאחרונה.

רחוב מעורב שימושים מסורתי, ידידותי להולכי רגל, מקדוניה

האידיאל הסביבתי המקובל היום רואה עיר צפופה, אשר מעורבים בה מגורים, משרדים ומסחר (“עירוב שימושים”), ואשר רוב הדרוש לתושביה נמצא במרחק הליכה ברגל או רכיבה קצרה באופניים, ומי שקשה לו או מבקש לנסוע רחוק יותר, ישתמש באוטובוס, ברכבת או במונית. המכונית הפרטית נחשבת מוקצה מחמת מיאוס, ובהתאם מוצרים הכבישים, וקטן מספר מקומות החניה.

מים רבים זרמו בקישון ברבע המאה האחרונה מאז למדתי הנדסה אזרחית בטכניון. מתכנן תחבורה מהדור שלי מכיר רק מכוניות פרטיות, וסביבן – החל מרדיוסי הכבישים ושיפועיהם וכלה במספר מקומות החניה – סובב העולם כולו. מדרכות והולכי רגל הם סרח עודף של תכניות אדריכל הנוף, אוטובוסים הם מין גחמה שמשרד התחבורה מחייב פה ושם, ורכבות הרי אין בארץ.

מים רבים זרמו גם בירקון מאז נוסדה העיר העברית הראשונה, מאז שיחקתי כילד סטנגה ברחוב הריק מתחת לבית הורי, דרך הימים בהם החזקנו ג’יפ ורכב ליסינג ועדיין מצאנו חניה ברחוב בקלות יחסית, ועד התרבות הדו-גלגליים למיניהם, העושים להם גם מהמדרכה – כביש. כיום מלא ודחוס המרחב העירוני – הן המדרכות הן הכבישים – בהולכי רגל, אופניים, קורקינטים, מוטציות חשמליות שלהם, אופנועים, מכוניות, וכלי רכב גדולים יותר. כולם שזורים זה בזה במחול דמים של תאונות.

דורש זכויות של רכב, לא מציית לחצי מהחוקים

תחושתי כרוכב אופניים, כהולך רגל וגם כנהג מכונית בעת הצורך, היא כי פעם ביום יש לי “כמעט תאונה”. נהג מכונית שלא רואה אותי על האופניים, טייס אופניים חשמליים שמגיח מעבר לעיקול המדרכה ומסכן הולכי רגל, אני כנהג לא רואה הולך רגל על מעבר חציה מרוב חיפוש מהיכן יתפרץ לשם רוכב האופניים, אופנוע שמנסה לעבור בשטח מת בעודי מנסה לחנות – העומס על כל משתמשי הדרך הפך לא סביר. זה לא משחק מחשב, מספר הנשמות כידוע מוגבל גם אצל חתולים, ואני כותב כאן כיוון שאני מודאג.

בואו נעשה סדר, הפעם נדבר על המדרכות:

את מצב המדרכות אפשר לתאר כלקוח מסרט מתח. תארו לעצמכם שני אנשים במרדף רגלי לאחר ניסיון חיסול כושל. הגיבור נס על נפשו בין הולכי הרגל על המדרכות, מתנגש באישה שיצאה מהמינימרקט, זו נופלת ארצה והתפוחים מתגלגלים מתוך שקית הקניות.

באיזו מהירות לדעתכם הם רצים? בואו נניח שאורך סצינת המרדף 8 דקות, והם עדיין יכולים להשלים בזמן זה את 2 הק”מ של בוחן בראור הישן. כלומר מהירותם 15 קמ”ש.

ומה “המהירות המותרת” על מדרכה? הולך רגל בכושר סביר שאצה לו הדרך, מגיע אולי ל- 6 קמ”ש. מי שעיתותיו בידו, סמארטפון בין אוזנו לכתפו, שקית קניות ביד אחת ורצועת כלב בשניה, ילד אחוז שרעפים, קשישה עם הליכון, תינוק בעגלה – איטיים הרבה יותר. יותר מכך – על המדרכה אין סימני נתיבים, ולא רק שאינה חד-סיטרית – מותר לנוע בה גם אחורה וגם הצידה בניצב לכיוון המדרכה.

ומה מהירותם של אופניים? בנסיעה רגועה מאוד, בין 10 ל- 20 קמ”ש. באופניים חשמליים אין רגוע ולא רגוע – לוחצים על כפתור המצערת והופ מגיעים ל- 25 קמ”ש (בהנחה שהאופניים לא שופרו בניגוד לחוק).

מי מהדור שלי שלמד בתיכון פיסיקה בעזרת הספר המיתולוגי של סירס זימנסקי, זוכר את ה”איש הפלאי” שעף לו בשמים, וגם את הנוסחא לחישוב אנרגיה קינטית. בעברית בסיסית: גיבורנו החטוב והשרירי שוקל 75 ק”ג, ורץ כאמור במהירות 15 קמ”ש, שהם 4.2 מ’ לשניה, האנרגיה הקינטית תהיה 651 ק”ג*מ\ש2. אילו בערך המספרים גם אם אופניים רגילים ייכנסו בכם במהירות של 13-14 קמ”ש.

אולם נדלג כעת לנער השמנמן השוקל גם הוא 75 ק”ג ורכוב על אופניים חשמליים שמשקלם 25 ק”ג, מהירותו כאמור 25 קמ”ש – האנרגיה תהיה 2411 ק”ג*מ\ש2, כלומר פי 4.

סופוקילס שחורציאניטיס

עכשיו תארו לכם שהתאונה לא קרתה בין אדם רץ לבחורה צעירה (שתקום, תנגב את האבק ותקלל את גיבורנו הנס על נפשו) אלא בין הצעיר על אופניו החשמליים לבין קשישה שברירית בעצמה גדולה פי 4, והחבטה מיתרגמת בחלקה לתעופתה באוויר ובחלקה לספיגת אנרגיה ע”י שבירת חלקי גופה.

בואו נשחק קצת עם המספרים, ונגיע לסופוקילס שחורציאניטיס שמשקלו 150 ק”ג, שנותן ספרינט (יחסית…) של 20 קמ”ש. שימו לב – הלפלף עם האופניים החשמליים שמזגזג על המדרכה, יכול להיכנס בכם בעוצמה של שחורציאניטיס המסתער על האוהד שקילל אותו.

ומדוע אותו ילד גיימר מדופלם עם רפלקסים של טייס קרב יתנגש בכם?

זוכרים את “זמן התגובה” ו”זמן הבלימה” משיעורי הנהיגה והרצאות הבטיחות בדרכים? שמתם לב שהחניה אסורה בצמתים ולפני מעברי חציה? מטרת איסור זה היא לתת לנהג את שתי השניות המינימליות ורצוי אף יותר, להבחין בילד שרץ לכביש. באופניים להערכתי מרחק הבלימה ארוך יותר שכן הצמיגים צרים והבלמים אינם “נושכים” כמו במכונית.

אז אולי זה הפתרון?

על המדרכה אין אפשרות לייצר מרחקים כאלה. על מדרכה תל אביבית יש בממוצע כל 15 מ’ שביל כלשהו היוצא מחצר בית מתוך הגדר החיה, וילד הנמוך מהגדר עלול בכל רגע לרוץ למדרכה, וזו זכותו המלאה. על אופניים במהירות 15 קמ”ש, תצטרכו להערכתי לפחות 10 מ’ כדי לעצור.

היינו מספיק ברורים? אופניים – בעולם האידיאלי, מקומכם לא על המדרכה. במאמר הבא נברר האם לאופניים ולדומיהם יש מקום על הכביש (ספוילר: זה לא הולך להיות קל, וגם שם אין פתרון חד משמעי)