קיץ זה זמן של טיולים. בשנים האחרונות, בכל פעם שאנחנו מתארגנים לטיול או שהייה של כמה ימים בטבע, עולה מחדש השאלה “מה יהיה אמצעי הבישול המרכזי?”. את הגזיה הרגילה, לפחות בעיקרון, אני מנסה לזנוח, ובמקומה למצוא וליישם טכנולוגיות אלטרנטיביות. עכשיו, במידה ויש חומר גלם מספק במקום, אפשר פשוט לבשל על מדורה, קטנה לפי הצורך, וזאת לא בחירה גרועה. אך כשיש מחסור בחומר גלם (ענפים ו/או פסולת מעוצה) או שקיימת שאיפה להפחית מהשימוש בחומר גלם מסויים, צריך למצוא אלטרנטיבה. תנור שמש הוא אלטרנטיבה מעולה, שכמובן משנה את כל היחס לתהליך הבישול ותלוי במזג האוויר. אפשר גם להפחית את השימוש בחומר הגלם הקיים, כמו כירות יעילות יותר לשריפת ביומאסה, כמו שניסיתי לעשות עם הגזיעץ ואייל ברקן עם האשפחיה.

במקרה הזה החלטתי להגיע למקום, ולבנות כירה זמנית נייחת תוך כדי שאני משתמש ככל שניתן בחומר מקומי. במקרה הספציפי הזה מדובר במעיין בגולן, אך את הקונספט הזה ניתן ליישם בכל מקום בתנאי שיש לכם מספיק זמן לבחור את החומרים המתאימים מהסביבה או לכל הפחות מספיק ניסיון בבנייה בחומרים טבעיים (ניסיון שנצבר לאורך זמן פשוט מלשחק עם החומרים). הרעיון בכירה נייחת מחומרים מקומיים הוא שלא צריך לשאת אותה על הגב או במכונית, וכשהיא מסיימת את חייה, היא אינה משאירה חותם משמעותי על הסביבה.

ועם להוסיף על האתגר, חורשת האקליפטוסים הייתה נקייה למשעי מחומר גלם לבעירה, מלבד קליפות דקות הנושרות לעיתים מענפי האקליפטוס. הקליפות בוערות טוב, אך לזמן קצר בלבד, כ-15 שניות ל-30 סנטימטרים של קליפה. במצב הזה, למדורה (ושלא תחשבו שלא ניסיתי) קשה מאוד להיות יעילה אפילו בצורה סבירה כיוון שרוב החום “מתבזבז” לצדדים, ובטח עם הבריזות בגולן. הכירה, אם כן, הייתה הכרחית.

חומרי גלם

גליל קרטון 13-15 ס”מ קוטר

הדבר היחיד שהבאתי איתי, מבחינת חומרי גלם לבנייה, היה גליל קרטון בקוטר 13-15 ס”מ, כזה שנשאר לבכלי חנויות קמעוניות למכירת בדים לפי מטר. בעקרון, אפשר להחליף את הגליל גם בקופסאות פח או פחיות שימורים, אם מוצאים משהו מתאים מראש. אני בחרתי שלא כי הסטנדרטיות לא מספיק רחבות. כל שאר חומרי הגלם היו מקומיים. נסו להיות יצירתיים ולחשוב במה תוכלו להחליף אותם בנקודה שבה אתם יושבים.

יצירת ה-V (תעלה לצינור הקרטון)

האדמה בחורשת האקליפטוסים בה התמקמנו הייתה מלאת שורשים (ככל הנראה של אקליפטוסים, כי שום דבר אחר לא צמח שם), בזלת ושאר קרקע וולקנית בגדלים שונים – מאבק ועד חצץ, וחתיכות פחם ממדורות עבר. חפרתי עם מקוש יד קטן תעלה שבה העמדתי חתיכה של צינור הקרטון בגובה 45 ס”מ בניצב לריצפה, ועוד אחת באורך 40 ס”מ, בזווית של 45 מעלות בערך, כשקצה שתי חתיכות הצינור נוגעות זו בזו.

שתי חתיכות גלילי הקרטון בזווית אחת לשניה בתוך התעלה

מילוי, דיפון ויצירת המבנה

התעלה מתמלאת בחומר הדיפון – קרקע מקומית ובוצה מקרקעית הנחל

גליל הקרטון, כמובן, יישרף. הגליל משמש כמעין קונסטרוקציה ליציקה, מסביבו נוכל למלא בחומר מילוי שיתייבש בזמן הבעירה וכשהגליל יישרף לחלוטין, תשאר לנו כירה רחבה ואפקטיבית (להסבר ולקריאה נוספת על תנורי בעירה, כאן). את המילוי סביב הגליל, כאמור, הכנתי מהאדמה המקומית. אך כדי שזו תצליח להחזיק את עצמה לפחות לזמן מה, היה עלי “להדביק אותה” עם חומר מליטה כלשהו, דהיינו חומר חריסיתי (לקריאה נוספת על עקרונות הבנייה באדמה, מהם אפשר ללמוד כיוון כללי שייתן עזרה בפרוייקט מסוג זה, כאן).

למזלי, מעיין בגולן שממנו יוצא נחל קטן מזמן הזדמנויות למציאת חרסית. חיפשתי איזור בנחלון הקטן בו המים עומדים, ובלי להיות בררן, חפנתי בוצה מקרקעית אותה פינה וערבבתי ממש על האדמה עם הקרקע המקומית. לתערובת הלחה ממילא מוסיפים מים לפי הצורך, אם כי עדיף שהתערובת תשאר יבשה ככל הניתן כדי למנוע תנודות בחומר בזמן הייבוש המהיר.

מערבב את האדמה המקומית עם הבוצה, ממש על הקרקע עצמה

חיזוק המבנה

ברגע שהתעלה עצמה התמלאה והגעתי לגובה הקרקע, התחלתי לשלב בדיפון אבנים מהסביבה הקרובה. במקרה שלי, המזל שיחק כי אבני הבזלת עמידות בחום ויכולתי לשער שהאבנים לא יתפוצצו בחום הגבוה של ליבת הכירה. האבנים יצרו סוג של כיפה שתחזיק את עצמה ותפחית מהמשקל שהתערובת עצמה צריכה לשאת. מסביב ליציאה של הכירה הנחתי כמה אבנים מעל הגובה המיועד כתושבת לסיר.

יצירת תושבת הסיר סביב היציאה של הכירה

הדלקה ועבודה

בשלב הראשון, מכיוון שגליל הקרטון בעצמו נדלק ומייצר המון אפר ושכבות של קרטון שסותמות את הפיר, הצטרכתי לפנות את הפיר באופן אקטיבי תוך כדי עבודה עד שהאדמה סביב גליל הקרטון החלה להראות סימני התייבשות (ממש אפשר היה לראות את המים עוזבים את האדמה). בתחילה הקרטון האלכסוני בער ולא הגיע מספיק חמצן כדי לשרוף את הגליל הניצב. רק לאחר שהגליל האלכסוני נאכל לגמרי, אפקט הרוקט החל לעבוד והגליל הניצב נשרף במהירות גדולה, תוך כדי שהוא משאיר אחריו פיר עגול מושלם.

הגליל הניצב נשרף במהירות גדולה

בסרטון המצורף ניתן לראות את השלב בו הגליל הניצב נשרף, לאחר מכן עבודה של הכירה על ריק (ללא סיר), ובסופו של דבר את הכירה עובדת כשהיא מרתיחה באפקטיביות רבה סיר מלא באורז.

סיכום

• במקרה הספציפי הזה, עבדתי עם קליפות אקליפטוס. אם לא הייתי משקיע בהכנת הכירה, ככל הנראה היה מאוד מורכב להגיע לאותה עבודה (בישול והרתחה מספר פעמים ביום) עם חומר גלם שדורש כל-כך הרבה עבודת איסוף ושנשרף טוב אבל במהירות אדירה. הכירה הוכיחה את עצמה וניצלה את המקסימום מאותן קליפות.
• בשלבים הראשונים של העבודה, לאחר שגליל הקרטון האלכסוני נשרף, החלטתי שהתעלה האלכסונית ארוכה מדי ביחס לארובה הניצבת, ובעזרת מקל קטן שברתי את חלק מדפנות הפתח הנמוך על מנת לקצר את צינור ההזנה. הפעולה השתלמה בבעירה חזקה יותר ויציבה יותר בפתח הכירה.
• ארובת פח צרה (13-15 ס”מ) תעשה עבודה טובה גם כן, ותחסוך את כל הסאגה של שריפת הקרטון שארכה לא מעט זמן.
• אין ספק שכירה שכזו, מקרקע מקומית שממש לא מתאימה לבנייה, לא תחזיק לזמן ארוך. ארובת פח הייתה מאריכה את חייה של הכירה לזמן ארוך מאוד, יחסית לארובת הקרטון. כך או כך, היכולת להשתמש בחומרים מקומיים ככל הניתן מאפשרת לנו להשאיר אחרינו מינימום עקבות בשטח ולהמנע מלהוביל חומרים מרחקים ארוכים ולהשאיר פסולת אחרנו. לסיטואציה של מחנה נייח של כמה ימים, כירה שכזו היא פתרון קרוב לאידיאלי בהנחה שהכירה אכן מצליחה להחזיק ולא להתפורר לאיטה עקב החום הרב והשימוש האינטנסיבי.

הכירה עובדת, מבשלים אורז