בהמשך למאמר הקודם, עכשיו נרד לכביש, תרתי משמע, וננסה להבין מה קורה שם. תמונת הנושא לקוחה מהיום השנתי ללא מכוניות. כל אחד מאיתנו עושה ביום הכיפורים את חשבון הנפש שלו עם עצמו ועם חבריו. הילדים הקטנים – פשוט משתלטים על הכביש.

מלכת הכביש היא המכונית הפרטית, וסביב יכולותיו של הנוהג בקופסת פח שאורכה למעלה מ- 4 מטר ומשקלה למעלה מטון, נקבעים רוחב הנתיבים, רדיוס הפניות, מידות מקומות החניה, וחוקי התנועה.

אמה-מה, מלא הכביש בכלי רכב דו גלגליים מהירים (קטנועים) ואיטיים (אופניים, קורקינטים). תכנון התחבורה וחוקיה אינם מביאים בחשבון כלי רכב אלה, ויותר מכך – רובם אינו נשמע לחוקי התנועה, ונהגיהם אינם מודעים לסיכון שבגרימת תאונה.

מה יכול נהג המכונית לראות? רוב זמנו של הנהג הוא אמור להביט בערך קדימה. בצורה סבירה יראה מה שבין הקצה הימני של החלון הקדמי לבין השליש הקדמי של חלון הנהג. נניח שפעם בדקה יעיף מבט במראה האחורית ממנה יראה בערך מה שבמסגרת החלון האחורי, ואם צריך יטה מעט את הראש ויוכל להבחין בעצם בגודל של מכונית הנמצא בקו החלון הצדדי הקדמי. במראות הצד שטחים מתים ניכרים, והן מתאימות למעבר נתיב בתנאי שתוכנן מראש ונלוו לו גם הצצות במראה האחורית ואולי הטיה חטופה של הראש. מכל כיוון פרט לחלון הקדמי, יוכל הנהג להבחין אולי במכונית אחרת, אך לא במשהו קטן יותר.

נוהגים בכביש? במראה האחורית מגיח קטנוע במהירות בצד שמאל של הנתיב. זזים טיפה ימינה בנתיב כדי לאפשר לו לעבור, מביטים במראה השמאלית – והנה האופנוע טס דווקא מימין. ומה אומר החוק? – דין אופנוע כדין כל כלי רכב ואסור לו לעקוף מימין, מבלי לאותת, ותוך יצירת “נתיב ביניים” חדש בכביש.

מתקרבים למעבר חציה? זוכרים את האיש הרע מהמאמר הקודם? בסוף המרדף הוא מנסה לחצות את הכביש בריצה ומתגלגל על מכסה המנוע של מכונית שעצרה בחריקת בלמים.

מביט הנהג לראות שאין הולך רגל על הכביש, סורק ימינה ושמאלה למדרכות לוודא שאין ילד שמתכוון לרוץ לכביש, ובעודו מסיים את הסריקה שאורכה, נניח, 2 שניות ובמהלכה מתקדמת מכונית הנוסעת במהירות 30 קמ”ש מרחק של 17 מטר, מתפרץ למעבר החציה רוכב אופניים במהירות 15 קמ”ש שהם 4.2 מטר לשניה, בעוד רוחב נתיב עירוני כ- 3.2 מ’.

אתם הבנתם את זה? וידאתם עוד מרחוק שמעבר החציה ריק מהולכי רגל, לשם הזהירות הורדתם קצת את הרגל מהגז וסרקתם ימינה ושמאלה לוודא שמישהו לא מתכוון לרדת לכביש, והופ רוכב אופניים שמקודם לא היה שם – נמצא כבר באמצע הכביש ומתחת לגלגלים שלכם. מה אומר החוק? הנהג גילה פה זהירות, רוכב אופניים היה צריך לרדת מהם ולחצות כהולך רגל (ובכלל, לא אמור היה לרכב על המדרכה). עדיין המשטרה ומערכת המשפט עלולים לראות בו אשם עד שיוכח אחרת.

יוצאים מהחניה בבית? עצרתם בקו הגדר החיה והתגלגלתם לאט בחצית המדרכה כדי לוודא שלא תדרסו הולך רגל? צץ לו שליח על קטנוע ועולה על המדרכה מטר מולכם, עוקף אתכם בדהרה וממשיך ואץ לו על המדרכה. שוב, מקומו של אופנוע אינו על המדרכה.

עצרתם באמצע רחוב תל אביבי חד סיטרי צר ליד מקום חניה יקר מציאות? אותתם ושילבתם לרוורס? הרחוב חסום, נכון? אז זהו שלא. בעודכם מזיעים ומתמרנים בכניסה לחניה – מראה ימנית, מראה שמאלית (המראה המרכזית חסרת ערך כאן שכן הרכב בזווית יחסית לכביש) חיישני הרוורס מצפצפים, הולכי רגל, מכוניות עומדות – צצים פתאום קטנוע או אופניים חשמליים ביניכם לבין מקום החניה. כזכור במהירות 15 קמ”ש יעברו את אורך מכוניתכם בשניה אחת. מה אומר השכל הישר? נהג לא יעקוף רכב המתמרן לתוך חניה, עד שהוא בטוח כי התמרון קרוב לסופו והרכב החונה לא יחזור פתאום לכביש.

זה לא היה מאמר בזכות הרכב הפרטי. מניח שמוסכם על כולנו כי כלי תחבורה זה אינו אידיאלי, אך במציאות חיינו עדיין אין תחליף למכונית אחת למשפחה (ואנו משתדלים להמעיט בשימוש ברכב ככל הניתן). ניסיתי להסביר כי “חוקי” התנועה השתנו, וכי סכנת תאונה (ולא משנה מי אשם, צר לי על כל נפגע בין אם באשמתו ובין אם לא), אורבת בכביש העירוני עקב הצפיפות הרבה.

למי שחושב שמשפחה יכולה להסתדר בלי מכונית, נסו להגיע לארוחה משפחתית אצל חמכם וחמותכם בסוף השבוע, מעל מרחק הליכה או רכיבת אופניים, ללא אוטובוסים וכאשר משפחה בת 5 נפשות לא יכולה להיכנס במונית אחת. לדוגמא, ראו  צילום טיפוסי של הילדים במושב האחורי לפני כמה שנים טובות:

והדו-גלגליים השונים, מה איתם וביניהם?
אופנועים, ובייחוד השליחים על קטנועיהם, מקומם בכביש בלבד, ועליהם לנהוג לפי חוקי התנועה בלבד כאילו היו סמיטריילר. אותם השליחים טסים על המדרכות ללא שדה ראיה ויכולת שמיעה, טלפון תחוב בקסדה, ערימת חבילות בארגז מאחור, על הכידון ומתחת לרגלי הנהג, והם מסתובבים על המדרכה ושואלים היכן רחוב זה וזה, בית מספר 15, כאילו אין waze בעולם, ואחר כך חונים על המדרכה בפתח הבניין במקום לחפש חניה כאחד האדם וללכת 50 מטר ברגל.

בצילום, שליח של עיתון נכנס רכוב על אופנועו לתוך חצר עד תיבות הדואר:

אופנוע יכול להגיע בקלות למהירות המותרת בכביש עירוני, ובידיים אחראיות ומתוך מודעות למגבלות הראות מרכב פרטי, יכול להשתלב בתנועה.

אופניים חשמליים (תקניים – ללא שיפורים אסורים) הם סיפור אחר. הנוהג במהירות 25 קמ”ש בכביש שיתר הנוסעים בו נוהגים ב- 50 קמ”ש, משווה את סיכוייו לתאונה לזה הנוסע במהירות 75 קמ”ש.

קורקינט חשמלי מוגבל לפי חוק ל- 12 קמ”ש, ואינו מתאים לא לכביש ולא למדרכה.

האופניים הקונבנציונליים ורוכביהם, אינם מקשה אחת. אופני כביש דקי צמיגים אשר הכידון בהם נמוך מהמושב הם “מטוס”, ורוכב בכושר טוב יכול לנסוע בהן בכביש עירוני במהירות התנועה הממונעת. חסרונם בשדה ראיה לקוי עקב הראש הכפוף, ובאחיזת כביש לקויה ומרחק עצירה גדול עקב הצמיגים הצרים.

אופני עיר רחבי צמיגים, בהם הרוכב יושב זקוף, איטיים הרבה יותר. יתרונם בשדה ראיה מצוין המחויב המציאות עקב ההפתעות הרבות בעיר, ובאחיזת כביש טובה. חסרונם כאמור באיטיותם ובכושר תמרון לקוי.
ביומיום, בדרך לפגישת עבודה, בדיווש נינוח ומבלי לקמט את הבגדים, או סתם ביום שהתארך וכבר אין כוח לדווש מהר, מגיעים אופניים במקרה הטוב ל-20 קמ”ש. כפי שהוסבר, על הכביש זו מהירות מסוכנת.
ומי נוהג באופניים? בני נוער, צעירים, וחסרי רישיון נהיגה. לא לכולם המיומנות הנדרשת להבין את מגבלות הרכב המנועי אשר הכביש תוכנן לשירותו, לצפות סכנות מראש ולהגיב עליהן בענווה הראויה, עד ירידה מהכביש ומהאופניים.

ומה נשאר?
בכבישים השכונתיים – מיתון תנועה כדי לאפשר למכוניות ולדו-גלגליים לחלוק בכביש (הגבלת המהירות בהם ל- 25-30 קמ”ש, כפי שעיריית ת”א עשתה באזור מגורי). בכבישים האחרים – שבילי אופניים המופרדים מהכביש ומהמדרכה – ולא חצי עבודה כפי שנראים רוב השבילים.
המשך מפורט, מנומק ומצולם – במאמר הבא.