לפני שנדבר על פרמקלצ’ר, אני רוצה רגע לשים מאחורי את התחת של הסוסים (: סיפור חביב שממחיש את מה שאני מזהה כאחת הבעיות הקשות שלנו, החברה המודרנית. נתחיל הפעם דווקא מהפאנץ’: “רוחב פסי הרכבת כמו שאנחנו מכירים אותם נקבע על ידי רוחב התחת של שני סוסים רומים“. כן, כן. מה שקראתם. איך בדיוק? אסביר.

הרוחב הסטנדרטי (או: Standard Gauge) הוא 143.5 ס”מ, או במידה המקורית – 4 פיט ו8 וחצי אינצ’ים. זאת מידה די מוזרה, לא? הקולוניאליזם של האימפריה הבריטית היה זה שקבע את הסטנדרט, ודאג שהמידה תכסה בימינו 60% מפסי הרכבת בעולם, ו80% מהפסים בעולם המערבי. אבל למה 143.5 ס”מ? למה לא 150 ס”מ, 140 ס”מ, 200 ס”מ? רוחב הפסים, כמובן נקבע על ידי המרחק בין הגלגלים של כלי הרכב. מכיוון שהקרונות והקטרים הראשונים הורכבו מן הסתם במפעלים שהוסבו לשם כך (בניגוד לשלבים יותר מאוחרים בתעשייה, בהם הוקמו מפעלים ייעודיים ובלעדיים לבניית רכבות), המפעלים שנבחרו למשימה היו, באופן הגיוני, אותם מפעלים שבנו את כרכרות הסוסים, כלי הרכב הנפוץ בתקופה ההיא. 143.5 ס”מ, היה הרוחב הנהוג בין יצרני הכרכרות בבריטניה. למה? את הדרכים העתיקות בבריטניה בנתה האימפריה הרומית. אם יצרן כרכרות רצה להבטיח שהכרכרה שלו תחזיק מעמד לאורך זמן, עליו היה להצמד למידה קבועה, וזה נכון ליצרן רומי בן המאה השלישית וליצרן בריטי בן המאה ה-17 באותו האופן. מדוע? כיוון שהקוליסים בדרכים העתיקות, אותם תעלות שנוצרו בבוץ מגלגלי הכרכרות, הפכו את הנסיעה לבלתי אפשרית לכל כרכרה שלא התאימה בדיוק לאותם קוליסים. ומה היה הרוחב בן הקוליסים? כמובן, הוא היה זהה למרחק בין הגלגלים בכרכרות הרומיות הראשונות, אלו שהחלו את יצירת הקוליסים מלכתחילה. ובכל זאת, למה 143.5 ס”מ נקבע כמרחק בין הגלגלים בכרכרות הרומיות הראשונות? כיוון שזה המרחק שבו ניתן להציב אחד ליד השני בנוחות שני סוסים רומים.

וכך רוחב פסי הרכבת, שמשפיע גם על נוחות ומהירות הנסיעה, וקשור בקשר ישיר בתעשייה ענפה של מאות מילארדי דולרים בעולם כולו, תלוי במידה לא מבוטלת ברוחב התחת של שני סוסים רומיים.

טוב, זה נכון חלקית. הסיפור הזה פשוט מהנה מדי מכדי שאוותר עליו. אך גם דאגלס פאפארט (כותב מאמר הביקורת שאתם יכולים לקרוא כאן) לא מכחיש שיש קשר חיובי, ולא סתם צירוף מקרי סטטיסטי, בין רוחב עכוזם של שני סוסים ולבין המרחק בין גלגלי הרכבת.

כך או כך, הסיפור הזה ועוד סיפורים דומים רבים מציגים דפוס תרבותי מעניין שאנו חווים ככל שהתרבות המודרנית תעשייתית מגבירה את הקצב – נעילה טכנולוגית.

אז מה היא נעילה טכנולוגית?

נעילה טכנולוגית הינה הרעיון ש”מערכות טכנולוגיות נעות לאורך מסלולים ספציפיים שקשה לברוח מהן. כתוצאה מכך יש נטיה להשאר בטכנולגיות מסויימות במשך תקופות ממושכות, אפילו אם קיימים תחליפים שנראה שהם טובים יותר” (לקריאה נוספת, “נעילה טכנולוגית” באקו-ויקי).

דוגמא קלאסית היא מקלדת QWERTY. פיזור האותיות בתצורת המקלדת הזו פותח במקור על מנת לפתור את הבעיה הטכנית בהם פטישי מכונת הכתיבה נתקלו זה בזה בהקלדה מהירה. ידוע היום שיש תצורות מקלדת שונות יעילות בהרבה בזמן וקלות ההקלדה, שתיאורטית היו לחסוך מיליוני דולרים בשנה ברמה הגלובלית, בהערכה נמוכה, על ידי הקטנת זמן ההקלדה. אממה, התעשייה והצרכנים “נעולים טכנולוגית”. מעבר שכזה יצריך מאמץ תיאום אדיר שהשוק פשוט לא עושה. עובדה.

דוגמא נוספת לנעילה טכנולוגית, מה שהפכה להיות הבעיה הגדולה של דורנו, היא ההתבססות הטוטאלית של כל המערכת הכלכלית שלנו על משאב כמעט יחיד – הנפט. חקלאות, תעשייה, פלסטיקה, רפואה, קוסמטיקה, תחבורה – כל אלו התפתחו במאתיים השנים האחרונות כך שנתלו יותר ויותר במשאב יחיד זה. באופן אירוני, אני כותב את המילים הללו מהמוסך, פה אני מחכה לשלם סכום עתק בכדי לתקן את המכונית שלי, שבלעדיה במצב הנוכחי, לא אוכל להגיע לעבודה ולשלם את סכום העתק. נעילה טכנולוגית במלוא הדרה.

קורס מזורז בהצלת עולמות, 72 שעות

רבים מהמסמכים הדנים (בקיצור מעצבן) בהיסטוריה של ה-PDC טוענים כי הסילבוס המקורי המוצע מבוסס על פורמט אותו הציע ביל מוליסון בספרו Permaculture – A Designer’s Manual. על אף שלא מצאתי את המקור לטענה הזאת, ברור שגם אם אינה נכונה במלואה, לספר זה של מוליסון הייתה לכל הפחות את ההשפעה המעצבת החזקה ביותר על מבנה הקורסים בשנים הראשונות.

לא מצאתי שום עדות כתובה (ותאמינו לי שחיפשתי) אבל אם להסתמך על הידע בעל פה אודות קורס הפרמקלצ’ר הראשון (PDC – Permaculture Design Course, שהועבר על ידי ביל מוליסון בשנת 1979, הוא לא מאוד שונה מהקורסי הPDC של ימינו. נכון, לכל מורה יש את הנושאים שהוא יותר שולט בהם והקורסים בהחלט מעוצבים עם הגוון של המורה, אך בדגימות תוכן אקראיות מתוך סילבוסים של קורסים, מורים ואקלימים שונים, אפשר לזהות שתי נעילות טכנולוגיות חזקות, כשהשנייה תלויה בשניה.

72 שעות – מי החליט, ועל סמך מה, ש-72 שעות הן אורך קורס אופטימלי, עד שהרוב המוחלט של הקורסים שמוצעים כיום בעולם (ותאמינו לי שחיפשתי) נצמדים למספר הזה, עם סטיית תקן מקסימלית של 8 שעות? כל מורה ומדריך יודע שקביעת אורך של תהליך הוראה / חינוכי טוב היא תוצאה של חשיבה פונקציונאלית ורציונאלית. ומה עם מוליסון החליט שהקורס הראשון יהיה 72 שעות בגלל מגבלה כלכלית או טכנית?

עומס הידע – הנחה שאין צריך להסביר אותה היא שבזמן מוגבל, אפשר להכניס רק מספר נושאים מוגבל. מצד שני, ככל שעובר הזמן קורסי הפרמקלצ’ר, שמאורגנים בדרך כלל לפי נושאים, נדרשים כל הזמן לתת מענה גם לנושאים חדשים שמצטרפים לסל ודורשים התייחסות. לדוגמא, המושג ביומימיקרי, שהופיע רק ב-1982 לפי וויקיפדיה, לא נכלל ברשימת הנושאים של הקורס הראשון, נושא שהיום לפחות חלק מהמורים רואים בו מרכיב חיוני בסל הנושאים של הפרמקלצ’ר. גם פרמקלצ’ר בסביבה אורבנית, נושא מבוקש היום בקורסי פרמקלצ’ר, כנראה שלא קיבל התייחסות בקורסי 72 השעות הראשונים. ודוגמא אחרונה – בספר, מליסון מקדיש רק(!) שני עמודים לנושא קהילות וקהילה (פחות מ1% מהספר), על אף שברור שזהו נושא חשוב ביותר, וזה עוד בלי להזכיר את מודל הטרנזישן, שיצא ממש מתוך הפרמקלצ’ר, ועוד נושאים רבים אחרים. לסיכומו של עניין, אם יותר ויותר נושאים מתחרים על אותם 72 שעות, התוצאה היא אחת משתיים – ויתור על חלק מהנושאים, או חלוקת הזמן לפיסות יותר ויותר קצרות, שבסופה מביאה למבנה קורס רחב אך שטוח.

גם גלעד מרגלית, מורי ורבי, הביע את דעתו על קורס הפרמקלצ’ר בראיון לעבודת המאסטר של חגי מרום. מתוך העבודה:

“אתה לא יוצא מתכנן פרמקלצ’ר, זה קורס מבוא… ביקשתי מהמורים שמלמדים להפסיק לקרוא לקורס הזה קורס מתכנני פרמקלצ’ר… אפשר לומר שזה קורס שמלמד את הבסיס של תכנון פרמקלצ’ר, עדיף לקרוא לזה קורס מבוא לפרמרלצ’ר, אלא אם כן תכנית הלימודים נותנת בצורה משמעותית הרבה יותר זמן מ-72 שעות […] רוב הקורסים לא מתעסקים בתכנון פרמקלצ’ר בעצם, הם נותנים תמונה גדולה של יישומים אפשריים […] ספירלת תבלינים, סוויל, וכל אלה […] חלק מאינסוף מתודות שנוצרו במקביל בעולם במשך שנים […] זה מצוין, זה בסיס, זה איזו שהיא הבנה קונספטואלית של פרמקלצ’ר אבל היא לא נותנת לאנשים את הכלים של תכנון פרמקלצ’ר…”

גלעד משמיע כאן טענה מאוד דומה לטענה שהעלתי כאן, ומצביע על כך החשיבות במסגרות שמלמדות פרמקלצ’ר בצורה רחבה יותר מה-PDC 72. אם כך, הדבר, כיצד בכל זאת נכון לעשות זאת? האם פשוט להאריך את הקורס יפתור את הבעיה? אני טוען שלא. עוד מאותו דבר לא יפתור את הבעיה השורשית. אז מה כן?

לתכנן את קורס הפרמקלצ’ר מחדש

בשנתיים אחרונות החלתי לתכנן ולעצב מחדש קורס פרמקלצ’ר שיאתגר בין השאר את שני המאפיינים המעכבים שצויינו לעיל. על מנת לעשות זאת, התחלתי עם דף חלק, והתחלתי לשאול את עצמי את השאלה כיצד יהיה נכון ללמוד פרמקלצ’ר, בהתבסס על הניסיון שלי על עצמי ובהוראת הפרמקלצ’ר בקורסים של אחרים. את זה עשיתי, איך לא, באמצעות כלי התכנון של הפרמקלצ’ר…

המטרה הייתה ליצור קורס הוליסטי יותר, שלא משאיר את המשתתף רק עם אוסף של טכניקות, אלא (אפילו במחיר של לוותר על חלק מהטכניקות) עם היכולת לתכנן כל מערכת, קטנה כגדולה, ואפילו מערכת שאנו פוגשים בפעם הראשונה, באמצעות כלי הפרמקלצ’ר. משפט שכבר הפך אצלי לקלישאה (אישית) הוא שמתכנן פרמקלצ’ר טוב יכול גם להשתגר במעבורת לכוכב אחר, עם אטמוספירה אחרת ומעגלים גיאוכימיים שונים, ועם מספיק זמן להצליח לצאת גם שם כשידו על העליונה. ולא צריך בהכרח לדמיין כוכב אחר ממש, מספיק לדמיין כמה חסר אונים מתכנן פרמקלצ’ר מאזורינו מרגיש כשהוא נקלע לסביבה טרופית לחה (ג’ונגל) או מדברית קרה (כמו אנטארטיקה), ומנסה בעקשנות ליישם את אותן הטכניקות שלמד בPDC שלו.

הפתרון שבחרנו לבעייה בהצמדות לנושאים ולטכניקות הוא… לשחרר אותם! עיצבתי את הקורס מחדש סביב העקרונות ולא הנושאים. לצורך כך נצמדתי ל-12 העקרונות של הפרמקלצ’ר כפי שנוסחו על ידי דיוויד הולמגרן ב-2003. הכוח בעבודה דרך העקרונות נובע מהיות הקורס כבול לזמן מוגבל (גם הקורס שלנו, 126 שעות, שארוך כמעט פי שתיים מהקורס המקורי, עדיין מוגבל בזמן) ומתוך ההבנה אותה פירטנו לעיל, לפיה נושאים רלוונטיים הולכים ומתווספים, הנושאים “נאבקים” על משבצות זמן הולכות וקטנות, מה שהופך את הקורסים הללו למקיפים יותר אך באותו זמן לרדודים. במילים אחרות, מתכנן טוב שיודע מה עושים עם עקרונות התכנון יוכל לגשת גם לנושא שאינו מכיר, ללמוד אותו (בעצמו או בעזרת אחרים, כמו בעזרת YouTube, אתר “בידיים” או אנשי מקצוע) וליישם אותו בשטח בצורה מטיבה, מבלי להתעסק בשאלה האם הוא מכיר את הנושא ואם לנושא המדובר הייתה דריסת רגל בקורס ה-PDC שלו או לאו.

ז”א, אם נעבוד דרך נושאים, תמיד נשאיר נושאים כאלו או אחרים בצד, ויהיה צורך לבחור מה יותר חשוב, אך אם אנחנו עובדים דרך העקרונות, הנושאים הופכים להיות כפופים לעקרונות. זה לא אומר שאנחנו לא מלמדים נושאים בקורס, אך הנושאים עצמם, מעבר להתנסות בהם, הם רק מימוש אפשרי אחד של העקרונות, ולא תורת הפרמקלצ’ר כולה – רעיון שאינו נכון ומשתק מתכנני פרמקלצ’ר בטווח הארוך כשהם נאלצים להתמודד עם נושאים ש”לא כתובים במחברת”. בהשוואה ללמידה אקדמית, לעבוד דרך הנושאים זה כמו לנסות לשנן פתרונות לבעיות במתמטיקה כשלעבוד דרך העקרונות זה להבין את הנוסחה, את הפיתוח המתמטי עצמו, ואז כלל לא משנה אם נתקלתי בבעיה דומה לפני או לא.

קורס זה, שפיתחתי יחד עם אורית בוכובזה לפרטי פרטים (ה-co-facilitator של הקורס), ייפתח השנה במכללת אורנים, ויתחיל ממש אוטוטו ביום שישי ה-7 בנובמבר. הסילבוס המצורף כאן עושה קצת שכל על המבנה הפנימי של הקורס בצורה טקסטואלית יותר:

ממש מחר, ב-20:30 בגן הבוטני באורנים אנחנו עורכים ערב חשיפה כדי לספר לכם קצת יותר על הקורס ועל מה ולמה. אם הצלחתם לקרוא עד כאן, ואתם גרים באזור הצפון, יענו חיפה-קריות-עמקים, (או שסתם אתם בסביבה וזה מעניין אתכם) – מקומכם איתנו! נשמח להשמיע, לשמוע ולעזור לכם להחליט האם הקורס שלנו מתאים גם לכם.

עוד פרטים על הקורס ניתן לקרוא כאן. אל תהססו להתקשר.