בשני הפרקים הקודמים (א’, וב’) בדקנו מה קורה לאחרונה על המדרכה האמורה להיות ממלכת הולכי הרגל, ועל הכביש האמור להיות ממלכתה של המכונית הפרטית (ושל האופנועים, הם מכונית לכל דבר).
במצב הקיים בו עשרות אחוזים מהנסיעות נעשות ע”י רכב דו גלגלי איטי – אופניים רגילים או חשמליים, יש כמה חוקים שצריך לכתוב מחדש. מקום האופניים למיניהם אינו בשום אופן על המדרכה, אך כדי לשלוח את כולם לכביש צריך לדאוג לתשתית פיזית, חוקית ותרבותית מתאימה.

אני אסיר תודה ליותם מ”ישראל בשביל אופניים” על ששכנע אותי לקנות אופניים אחרי כרבע מאה בה לא רכבתי, ולעיריית תל אביב על קידום רכיבת האופניים וסלילת השבילים. נוחות בתנועה בעיר, פטור מפקקים ומבעיות חניה, ושיפור הכושר. האופניים הפכו להיות כי הרכב העיקרי שלי בעיר, ואחריהם הליכה ונהיגה במכונית המשפחתית.

עם זאת, לא כל מה שהתאים כאשר רוכבי האופניים היו ספורים, מתאים כיום. רוכבי האופניים הפכו מקוריוז למי שנחשב לתוקפן, ושבילי האופניים עברו מזמן את הקיבולת הסבירה שלהם. גם האופניים החשמליים כאן כדי להישאר, ומספרם רק יגדל. גם חוק וסדר צריכים להיות.

בכבישים השכונתיים יש ליצור אזורי מיתון תנועה כדי לאפשר למכוניות ולדו-גלגליים לחלוק בכביש, ע”י הגבלת המהירות בהם ל- 30 ואף 25 קמ”ש, כפי שעיריית ת”א עשתה באזור מגורי.
על הנייר הפתרון טוב, בפועל איש אינו מודע לשם מה הוצב שלט הגבלת המהירות. יש להוסיף שילוט המורה כי זה אזור מיתון תנועה בו לאופניים זכות קדימה, ויש להוסיף סימון על הכביש, ראו הצעתם של מורין ויואב. רכיבה בכביש עירוני צר, אינה יכולה להיעשות כאשר הרוכב מגרד עם כתפו הימנית את דלתות המכוניות החונות, בעוד מכונית מנסה לעקוף אותו תוך צפירות, ומבלי להשאיר מטר מרווח כחוק. בכביש כזה צריך לרכב לפחות מטר מהמכוניות החונות, כדי להימנע מפגיעה עקב פתיחת דלת מכונית, מה שמביא אותנו בערך למרכז הכביש.

היו כנים עם עצמכם, והוגנים עם שותפיכם לכביש – אם אתם בכושר טוב וקרובים ל- 30 קמ”ש המותרים בכביש כזה, התעלמו מהמכונית הנצמדת אליכם וצופרת. אם אתם מדוושים בעליה, עייפים, ורוכבים לאט – עצרו בצד ותנו למכונית לעבור, הכביש בהחלט שייך גם למכוניות.
המצב כמעט נראה די פשוט לפתרון, בואו נדבר על פרה קדושה אחת – נסיעה באין-כניסה. אופניים הם כלי איטי ומבוסס שרירים אשר בד”כ רואים בו חלופה להליכה ברגל. האם להולכי רגל יש שלטי “אין כניסה”? מנקודת מבטו של נהג המכונית כפי שנכתב בטור קודם, אופניים המגיחים מאחורי הסיבוב בניגוד לכיוון התנועה, הם בעיה. בואו נשאיר את השאלה לדיאלוג מעמיק יותר בין כל משתמשי הדרך, אבל ראו מה החליטה עיריית פריז (אין כניסה, פרט לאופניים, משמאל)

בכבישים הצרים כאמור, על הרוכבים והנהגים לחלוק את הכביש. בכבישים הרחבים יותר יש ליצור שבילי אופניים המופרדים מהכביש ומהמדרכה.
אעלה עכשיו את טענתי כי רשת שבילי האופניים של עיריית תל אביב אינה מספיקה מבחינת פרישתה, ורבים מהשבילים והפתרונות אינם מתאימים עוד לקיבולת הרוכבים. זו אינה ביקורת לשמה על מפעל חלוצי וראוי, ולא על העושים במלאכה שכוונתם טובה, אלא מבט להמשך הפיתוח הרצוי. מול הפעלתנות של עיריית תל אביב, ראו גם ההיעדר הכמעט מוחלט של שבילי אופניים בערים הסמוכות, הנגלה לעיני כל מי שרוצה להגיע לדוגמא ממרכז תל אביב למקום כלשהו ברמת-גן.

מה היה לנו? לפני כעשור היו השדרות המפוארות של תל אביב נטושות. זכור לי ערב בו חגגנו אירוע במסעדה של אהרוני שהיתה בשד’ רוטשילד. ילדים קטנים לא יכולים לשבת ערב שלם בשקט ולכן חלק מהזמן ביליתי איתם בחוץ, בין קהל הומלסים שהמתינו לארוחה בבית התמחוי ששכן בקומה מעל המסעדה. לו ניסיתם ללכת ברגל ברציפות במרכז השדרה, הייתם צריכים לעצור ולחצות 3 מעברי חציה כדי לא להסתכן בדריסה.

שרטוט מעברי חציה במקומות הנכונים, צינתור כמה חסמים כמו המעבר דרך היכל התרבות, ומתן רישיון לכמה בתי קפה – והשדרות שוב הומות אדם. כתל אביבי יש ללבי רק להתרחב על כך, כהולך רגל ורוכב אופניים – יש לי כמה הערות. בשעות הבוקר הריקות יחסית מהולכי רגל, ציר שדרות ח”ן-רוטשילד הפך לאוטוסטרדת אופניים מאוד נוחה בין מרכז העיר לדרומה. בשעות הערב, כאשר בתי הקפה בשדרות ובכיכר הבימה הומים, וביתר שאת כאשר מתקיימים אירועי חוצות, זה כבר לא ציר סביר לרכיבת אופניים, מחשש לתאונות עם הולכי רגל. האם מישהו מוכן לשקול לסגור את שביל האופניים בעת אירוע? להגביל את המהירות בו ל- 5 קמ”ש? לחייב את הרוכבים לרדת ולהוליך את אופניהם? לאכוף החלטה כזו? לסגור את הכביש ולהעביר אליו את האופניים?

ראו גם השביל (למטה) בשדרות בן-גוריון, בו חולקים הולכי רגל ורוכבי אופניים את אותו המעבר הצר בין הקיוסק לטרנספורמטור המצויר של חברת החשמל, אשר המשכו שביל אופניים. שביל הולכי הרגל צר, לא נוח, לא רצוף ונחבא אל הכלים בצד ימין מאחורי הקיוסק, שולחנותיו וכלבי הסועדים. עוד בתמונה שטח מת במעבר הטרנספורמטור, העלול להביא לתאונות עם “תנועת” הולכי הרגל ורוכבי האופניים בכיוון הניצב לאורך מדרכת רחוב דיזנגוף.

ראו לדוגמא (למטה) שילוט שביל אופניים בלונדון. העיר זכתה לביקורת רבה בעקבות סימון נתיבי אופניים על הכביש שנתפס כרשלני, ומותם של כמה רוכבי אופניים בתאונות. שיטוט רגלי בלב לונדון מגלה כי אחוז רוכבי האופניים ויתר הדו-גלגליים נמוך יחסית לתל אביב. אבל אף אחד, ממש אף אחד, אינו רוכב על המדרכה. גם כאשר המדרכה ריקה והכביש עמוס – מי שאוטובוס קומתיים אדום מוריד אותו מהכביש, עולה למדרכה כהולך רגל כאשר הוא מוליך את אופניו לצידו. מי שלוקח את ה”תל אופן” המקומי, מוליך את האופניים עד המקום שנוח לו לרדת לכביש. הצילום משביל ברחוב קטן המקביל לרחוב אוקספורד העמוס, ראו סימון “האט” לפני מעבר חציה להולכי רגל.

וראו המקבילה התל אביבית בשדרות רוטשילד, בקטע בו שביל האופניים ושביל הולכי הרגל משותפים וחוצים בית קפה פעיל ותוסס. מדוע אין כאן שלט “עצור” וחיוב הרוכבים להוליך את אופניהם?

סימון שבילי אופניים על המדרכות, יחד עם עבירות התנועה של האופנועים, מביאים למצבים של “צומת על צומת”, בהם נהג, רוכב או הולך רגל, כבר לא יודע מהיכן זה יגיע לו.
הנה מפגש הרחובות אבן גבירול ודוד המלך. כמה צמתים אתם רואים פה? את צומת הרחובות כולם רואים, והוא מרומזר כנדרש. באותו המתחם שביל האופניים המרוצף באקרשטיין שחור משמאל למטה, המשכו מסומן על הכביש בצבע משמאל למעבר החציה בדוד המלך, משמאל באמצע מגיע שביל האופניים החוצה את אבן-גבירול מימין למעבר החציה, וממשיך לצד ימין של התמונה לשביל האופניים בשדרות דוד המלך. האזור בו צולמה התמונה משמש מגרש חניה פיראטי לאופנוענים הפוקדים את המשרדים ואת חדר הכושר הסמוכים, ואלה שועטים אליו וממנו בכל הכיוונים.

תמונה פסטורלית זו שצולמה בסוף שבוע שקט, תחת עץ הצאלון עת נטות השמש ונשוב הבריזה מכיוון הים, אינה מסגירה את עומס התנועה וכמעט-התאונות המתרחשות כאן על המדרכה מדי יום. יש כאן “צומת על צומת על צומת”, ופתרונו היסודי צריך לכלול סילוק האופנועים, הורדת שביל האופניים באבן-גבירול לכביש, הרחבת המדרכה בדוד המלך כדי להפריד בין האופניים להולכי הרגל, ושלטי “עצור” לאופניים, במפגש השביל בדוד המלך עם המדרכה באבן גבירול.

הממשק אופניים – אוטובוס קשה במיוחד. מה יעשה רוכב אופניים הרוכב כחוק על הכביש ונתקע מאחורי אוטובוס העוצר בתחנה? יעמוד מאחורי האוטובוס וינשום את גזי הפליטה, או יעקוף ויסתכן בנפשו (גם עקיפה משמאל כחוק, עלולה למצוא את האופניים בשטח מת מבחינת מראות האוטובוס)?
האם שביל אופניים על המדרכה מאחורי תחנת אוטובוס עדיף? ראו השביל באבן גבירול בשעות הבוקר והנוסעת המחפשת מחסה מהשמש הקופחת דווקא על שביל האופניים. היכן שדה הראיה הנחוץ לעצירת אופניים הנוסעים ב- 30 קמ”ש, אם מישהו ירוץ לאוטובוס או ירד ממנו בלי להבין שהוא על “כביש”?

וראו הכניסה לאחד ממקטעי שביל האופניים ברחוב בלוך, דרך תחנת אוטובוס עמוסה (צולם בסוף שבוע ולכן חונות מכוניות בתחנת האוטובוס). תארו לעצמכם ניסיון השתחלות לשביל כאשר אוטובוס עומד בתחנה, ועוד כאשר רוכב אופניים ישראלי מצוי מגיח מהכיוון ההפוך למרות שהשביל מסומן כחד-סיטרי. עוד שימו לב לעיקול הרחוב ולשטח המת שהוא יוצר הפוגע במרחק התגובה:

והנה, בצד השני של בלוך תחנה נוספת. הפעם השביל עובר בינה לבין הכביש.

יהיה הפתרון אשר יהיה, יש לחייב את הרוכבים לתת זכות קדימה להולכי הרגל החוצים, עד עצירת האופניים והולכתם ביד בעת הצורך. להולכי רגל אין “חוקי תנועה” ואי אפשר לצפות מהם לתת זכות קדימה לאופניים.

עקיפה על שביל אופניים היא עוד מצב שלא הובא בחשבון, והצורך בו רק ילך ויגדל עם הגידול בתנועת הרוכבים, והפרשי המהירות בין רוכב עייף ב- 10 קמ”ש, לאופניים חשמליים ב- 25 קמ”ש ולרוכב אופני כביש בכושר טוב, ב- 40 קמ”ש. מתן האפשרות לעקוף מחייב הרחבת השבילים, או הקמתם בין המכוניות החונות לבין הכביש. ראו הצילום הבא של השביל בבלוך, בו עם הרוכב להתמודד עם רכב החונה על השביל, רוכבים הבאים מולו, ילד העלול לקפוץ מאחת מדלתות המכוניות לכיוון המדרכה (וזו זכותו של הילד). לדעתי מקומו הנכון של שביל האופניים הוא בין המכוניות החונות לבין הכביש, כך נתמודד רק עם דלת הנהג האמור להיות מיומן דיו להביט אחורה לפני פתיחת הדלת, ונוכל לעקוף לפי הצורך:

כל עוד השבילים על המדרכות (וזה כאמור לא מקומם), רוכב אופניים צריך לעצור ולתת זכות קדימה (ומוטב, לרדת מאופניו), לפני מעבר חציה. ראו לדוגמא סרטון הסנאף בו צירוף עבירה ושאננות של רוכב האופניים, ועבירה של המכונית הפוגעת, גרמו לתאונה. לו הרוכב היה מוליך את אופניו כהולך רגל ומביט לצדדים עד עצירה היכן שצריך (וראו הולכת הרגל שרצה כמה צעדים לפניו), לא היה נדרס למרות נהיגתה הפרועה של המכונית.

הפתרונות צריכים להיות פשוטים, מובנים ואינטואיטיביים, לא כמו כמה שבילי אופניים המוכרים ליודעי ח”ן בלבד. שימו עצמכם במקום רוכב אופניים המנסה להגיע משדרות בן-גוריון לירקון, מגיע לצומת מרומזרת וצריך לנחש מאיזה צד של הכביש נמצא המשך שביל האופניים ואיך נכנסים אליו ברכיבה. בצילום תחילת שביל האופניים ברחוב רמז, הנמצא מצד שמאל של הכביש, כ”המשך” לשביל בבלוך הנמצא מצד ימין. לתחילת השביל ברמז אפשר להגיע רק ברכיבה על המדרכה, דרך עיקול מסוכן ונטול שדה ראיה:

פרישת שבילי האופניים רחוקה מלהספיק. בפרויקט מיתולוגי של אדריכלות נוף, הוקם מגרש מדושא בלב קמפוס אקדמי הומה, ללא כל שביל מסודר החוצה אותו. לאחר זמן נבדק הדשא ולפי סימני השבילים שנוצרו בו בפועל ברגלי ההולכים, הוחלט על תוואי שבילי הקבע. שבילי האופניים בתל אביב החלו לפי היכן שהיה קל לסמן אותם בצבע על המדרכה (וזה בסדר לפרויקטי חלוץ ובכמות האופניים שהיתה כאן לפני עשור), וסלילתם ממשיכה לפי הרחובות בהם מתוכנן שיפוץ גרנדיוזי.

מתבקשים פרויקטים פשוטים, על בסיס שילוט מסודר וסימון בצבע על הכביש, ולאחר מכן תחזוקה שוטפת ושינויים אם צריך. אם יש ביקוש לשביל אופניים בבן יהודה, ביקוש שניתן לצפות ע”י ספירת תנועה מסודרת של כמות הרוכבים על מדרכותיו לעבודה וחזרה מדי יום, צריך להיות שם שביל אופניים. ברחוב זה סומנו לאחרונה מחדש כל 4 הנתיבים, ניתן היה לוותר על אחד מהם לטובת שביל אופניים אחד בכל כיוון. להבהרה – סימון ושילוט בלבד, לא פרויקט של הצרת מדרכות, העתקת רמזורים, עצים, תאורת רחוב, צנרת ביוב, מים, תיעול ותקשורת והחלפת ריצוף המדרכה. הבנו? יומיים עבודה של משאית עם צבע לסימון כבישים, וכמה שלטים. עברה שנה והעסק לא עובד – לא קרה כלום, מסמנים את הכביש אחרת ומחליפים כמה שלטי תנועה.

למען ההגינות, לא הכל ב”אשמת” העירייה. משרד התחבורה והמשטרה, אשר תכנון רחוב ראשי כמו בן יהודה מחייב אישורם, חיים כנראה על פלנטה אחרת. אין בכל הארץ צומת אחד מוסדר לאופניים, שהיה מכבד עיר אירופאית. כל שבילי האופניים בתל אביב נמוגים ונעלמים לפני הצמתים, תוך שהם שולחים את הרוכבים לחיכוך ארוך ומסוכן עם המכוניות בכביש או עם הולכי הרגל על המדרכה.

האופניים הרגילים והחשמליים כאן כדי להישאר, ומספרם רק ילך ויגדל.
בין העוברים לאופניים חשמליים גם נהגי קטנועים בשלילת רישיון, אשר התרגלו לעבור על כל חוק, וצעירים אשר ידם אינה משגת לקנות רכב מנועי, וחוקי התנועה אינם מוכרים להם. המצב בו אין כלל אכיפה, אין חובת רישוי וביטוח לאופניים חשמליים וגם לרגילים, גורם לכבישי ולמדרכות העיר להיראות כמו בעולם השלישי. כל אחד ישפר אופניו החשמליים כאוות נפשו, ירכב כישר בעיניו, יפגע, ידרוס ויברח – ואין דין ואין דיין, אין חובת רישוי, אכיפה, וביטוח חובה. המצב הגיע לדיון בכנסת, וכל שיצא מהדיון היא חובת מכירת אופניים חשמליים תקניים (אבל לא אכיפת שיפורי מנוע הנעשים בנפרד) והגבלות על גיל הרוכבים.
זכותו של הולך הרגל לצעוד קדימה, אחורה ולצדדים, לעמוד ולהרהר, להוליך עגלה ולעשות כאוות נפשו על המדרכה, מבלי לחשוש מדריסה. חובתה של המדינה לחוקק חוקים שיבטיחו את שלום הולכי הרגל, ולהורות על ביצוע שבילי אופניים על הכביש, להגנה על הרוכבים. זכותו של נהג המכונית לא להיות מופתע ע”י כל מיני דו גלגליים מזגזגים ומגיחים משום מקום.

אכיפה היא גורם קריטי במדינה מרובת חוקים אך חסרת סדר, והסיכוי להיתפס חשוב יתר מגובה הקנס. אם פעמיים בשבוע הייתם מקבלים קנס סמלי ככל שיהיה, הייתם מתקנים דרכיכם. העירייה שטוענת שאין בסמכותה לאכוף נסיעה על מדרכות יכולה להעמיד פקחים שיעירו לנהגים ויחסמו אותם פיזית, כפי שאני עושה בתור אזרח חסר כל סמכות. אפשר לתת להם פרחים ודף הסבר.

ומה לאכוף: רכיבה במקום אסור, הדלקת אורות בלילה, איתות לפני פניה (כן, איתות – הרמת יד ימין או שמאל הצידה לפי העניין), רכיבה עם אוזניות (מותרת אוזניה אחת לסלולרי, אסורות שתי אוזניות לשמיעת מוסיקה), אחיזת הסלולרי ביד בעת רכיבה (חמור מעבירה זו במכונית, באופניים צריך שתי ידיים להיגוי ולבלימה). עיריית ת”א מקדמת הקמת כוח שיטור עירוני (אגף סל”ע) החל מינואר 2015 לאכיפת חלק קטן מעבירות אלה.

מתכנני שבילי האופניים צריכים להפוך דיסקט, שביל כזה צריך להיות מתוכנן מבחינת מרחקי ראיה ובלימה, כאילו נוסעת בו מכונית במהירות 40 קמ”ש. על שביל האופניים להיות מופרד מהמדרכה, וכל צומת בו (מפגש עם כביש חוצה כמו צומת בלוך-סוטין, מפגש עם כניסה לחניה של בנין, צריך להיות משולט ומסומן כמו צומת לרבות הגדרות זכות קדימה וקווי עצירה. לא ירחק היום בו ייתבעו מתכני תנועה ופיתוח בגין רשלנות מקצועית, בגין תאונת דרכים על שביל אופניים.

לסיכום, כולם כאן כדי להישאר – הולכי הרגל, רוכבי האופניים, נהגי המכוניות וכל היתר. הג’ונגל שהשתלט על מדרכות תל אביב ועל חלק מהכבישים לא יכול להימשך, ונדרש שינוי מהותי מבחינת היחס של כל המעורבים – החל ממשתמשי הדרך ועד הרשויות.