– התנפץ החלום…
– החלום לא התנפץ, החלום היה לבנות בית מאדמה.
– נכון, והוא קרס…
– הבית הזה קרס אבל החלום לבנות בית מאדמה נשאר אתנו, הוא קיים וצריך רק להגשים אותו.

הבית הזה קרס, עלה לגובה של ארבעה מטרים ונפל לתוך עצמו. הבנייה שמשכה המון אנשים ואנרגיות הסתיימה בלילה אחד. לא פשוט לכתוב את הסיפור הזה אבל הוא צריך להיכתב ולצאת לאור. נתחיל עם הבנייה, ננסה להבין מה השתבש ואיך אנחנו בכל זה.

הפרקים הקודמים – מחשבות על בית – יומן מסע לבניית בית מאדמה (חלק 1), מציירים בית – יומן מסע לבניית בית מאדמה (חלק 2)

מתחילים לבנות

כל ההכנות, העצירות והתהיות מקבלות צורה ודחף של בניה. שבונים מגלים שהדברים פשוטים, ממלאים שקים באדמה מניחים אותם ודוחסים. מניחים שהדברים פשוטים, אנחנו כבני אדם חלק מעבר מפואר של בנייה באדמה והחיבור הוא מיידי. ההתחלה מהוססת וכל שורה מקבלת את מלוא תשומת הלב והמון שאלות של איך עושים? מה עושים? מתקדמים לאט לאט על קרקע יציבה ודחוסה. לפי המעצב והאדריכל רון ארד “כשאתה מתחיל לעבוד על הפרויקט, זה כמו לעמוד מול בד ציור לבן. דברים מתפתחים, כמובן ואתה מתווה כיוון ובוחר באפשרות הטובה ביותר, אבל זוהי תמיד אפשרות אחת מבין אפשרויות רבות אחרות. אין אפשרות אחת ויחידה לעיצוב הבניין, לפיתוח הפרויקט, בין אם מדובר בבניין ‘תרבותי’ או בבניין ‘לא מתורבת’.”

בתהליך יש שיתוף של חברים, עוברי אורח ועוד שעוברים ליד בית ושואלים מציעים וממליצים. יש תגובה מאוד אופיינית למראה הבית, אנשים נעמדים, מנסים להבין מה הם רואים (עוד לא ראו צורה כזו של מבנה) וניגשים בזהירות לגעת בקיר שקי האדמה. מהצד זה נראה כמו טקס קטן שחוזר עם עשרות האנשים שמגיעים. התגובה הראשונית בוחנת את היציבות של המבנה, האינסטינקט הזה להבין את היציבות ומידת הסכנה ורק אז להיכנס פנימה, זאת השאלה הראשונה והבסיסית. ממשיכים עם “איך עושים דלתות?” “מה עם חימום/קירור?” “הגנה מגשם” בעלי הבית לא עונים בצורה ישירה וחותכת אלא מאפשרים למהות של השאלה להעמיק על בסיס של “מה אתה חושב על זה?” או “מחפשים רעיון, אם תוכל להציע”. מתוך כך נוצר דיאלוג ועולים כיווני מחשבה ועשייה.

בונים, טועים, בונים מחדש

ההתחלה היא במחשבה על סוג האדמה שממנה הבית ייבנה. לקחנו כמה דגימות של אדמה ומתוכן בחרנו. מהייעוץ עלה שהכיוון הוא בנייה מחול מחצבה או פסולת מחצבה. מעין אדמה צהבהבה מעורבבת עם אבנים קטנות. האפשרות השנייה הייתה אדמה כבדה עם אחוז חרסית גבוה שמשמשת בעיקר לגינות. האדמה חומה “נראית” כמו אדמה כפי שאנחנו רגילים לחשוב על אדמה ונעים לעבוד איתה בידיים. הבחירה הרציונלית היתה חול מחצבה אבל הרגש הלך בכיוון של האדמה החומה. היה קושי לבנות מ”פסולת מחצבה” ומעין מחסום בנייה… התחלנו לבנות עם האדמה החומה והגענו לגובה של ספסל קטן בערך מטר מעל פני הקרקע. אולם החומר לא החזיק בתוך השקים והלך והתפורר, בשלב הזה התייעצנו והוחלט לפרק את הבית. זה היה מאוד לא פשוט אחרי עבודה של בערך שבוע שהושקע בבנייה, פתאום לעצור וללכת אחורה. אחוז החרסית הגבוה של האדמה החומה לא אפשר לתערובת להיות מוצקה. אדמת המחצבה מורכבת הן מאחוז חרסית נמוך יותר והן מאבנים קטנות שמעניקות חוזק למבנה. עשינו ניסוי עם אדמת המחצבה ויצא מעין בלוק עמיד לנפילות ומים. השקים עם האדמה הוזזו לצד ושטח לא השתמשו יותר בביטוי “פסולת מחצבה”. בראשון בספטמבר הבאנו ממחצבה סמוכה את האדמה ה”חדשה” לבנייה.

תהליך הבנייה

הדבר הראשון שעשינו הוא חפירת תעלה בעומק של 30 סנטימטר שהיא מעין יסודות לבית. הבית יושב באיזור סלעי והחפירה (במקוש ומעדר) היתה קשה וארכה יומיים. יסודות נוספים (חיפוי אבן) שמונעים חדירת מים היו אמורים להתווסף. בתוך התעלה הונחו השקים הראשונים וחוזקו במוטות ברזל. נעשתה מדידה על ידי סרט באורך של 3 מטר (רדיוס) וקובעה נקודת האמצע של הבית באמצעות מוט ברזל. התערובת למילוי השקים נעשתה לאחר נסיונות והוספנו כ5% מלט (סמנט פורטלנד) על מנת ליצור אדמה מיוצבת (Stabilized Earth), לפי העקרונות של נאדר חלילי ממציא השיטה. היחס הוא חמישה דליים של אדמה, דלי מים ו5% מלט. כמות המים משתנה עם מזג האוויר והשעות של היום, כך שביום חם צריך יותר מים. המטרה היא ליצור מעין חומר שיוצא כמו פלסטלינה לחה וכשמוחצים אותו הוא לא מתפורר. את החומר המוכן ייבשנו והעברנו בדיקות שונות לבדיקת החוזק, זריקה על הרצפה וניפוץ הבלוק, שפיכה של דלי מים ועוד…

הערבוב נעשה בטפל’ה (מערבל בטון קטן) הכתום והמפורסם. מודדים את אורך השק הרצוי, עם העבודה ראינו שכאשר השק ארוך מידי יש קושי למלא אותו לכן עבדנו עם שקים באורך מחצית מהיקף הבית. חותכים את השק במידה הרצויה מתוך הגליל (1200 מטר של בית מגולגל מפוליפרופילן). את השק קושרים קשר פשוט בקצה אחד והופכים את פנים השק לחוץ כך שהקשר יהיה בתוך השק (עוזר לחפיפה בין השקים). מכניסים את הקצה הקשור לתוך צינור פלסטיק (צינור ביוב רחב) ומוציאים מצידו השני ואת יתר השק מקפלים כמו אקורדיון על החלק החיצוני של הגליל כך שהחומר יוכל לעבור בתוך הגליל אל תוך השק הקשור (פשוט תראו בסרטון…)  מכניסים את חומר המילוי לתוך הצינור באמצעות דליים או קופסאות שימורים ריקות שמאוד יעילות לכך. האדם שמחזיק את הצינור שומר את השק והמילוי מונח על הרגל שלו וגורר את הרגל ככל שהמילוי מצטבר בתוך השק. הדבר נועד כדי שהמילוי יהיה אחיד לאורך השק.

 

העצים שהשתמשנו בהם בתהליך הבנייה נלקחו ממפעל לפילטרים של ספינות (מי נטל). הפילטרים מגיעים בתוך ארגזים המורכבים מקורות עץ 5 על 10 ומשטחי עץ OCB, כך אנחנו מיישמים חשיבה אקולוגית של מחזור חומרי הבנייה. לצורך הכנת הפתחים בנינו שבלונה בגודל של הפתח ובעומק של כ80 ס”מ כדי שהבית יתקמר עדיין יהיה ניתן להניח את השקים. השבלונה צריכה להחזיק את משקל השקים עד שהם מתייבשים וכן לעמוד בלחצים של הדחיסה. השבלונה לא נבנתה כראוי ולא עמדה במשקל של השקים, והתפרקה לאורך תהליך הבנייה. מתחת לשבלונה שמים פיסות עץ קטנות שלא מחוברות למבנה כך שיהיה ניתן להסירה בהמשך על ידי הוצאתן. את המשקופים חיברנו לשקים באמצעות חתיכות עץ שיושבות בתוך השקים ומסמרי פלדה (10 ס”מ) בולטים מהם כך שלא יזוזו. את המשקוף מחברים לחתיכות העץ. המשקופים לא החזיקו את המשקל של הקירות והתעקמו כלפי חוץ.

המבנה נבנה בצורת דום או יותר נכון חרוט. המדידה של החרוט נעשית באמצעות מטר שמסומן באורך הקוטר (6 מטר). הציר של המטר מתחיל בקצה של הבית ועובר במרכז. בכל שורה של שקים מודדים את הקוטר מול מטר נוסף שמתחיל ממרכז הבית. מודדים את נקודת החיבור בין הסימון של הקוטר לבין המטר שמתחיל ממרכז הבית. המחרק מהמרכז משתנה ואיתו מיישרים את השקים בכל ההיקף של הבית. ניתן לראות בסרטון למטה את שיטת המדידה (החל מ – 4:54). את מיקום הפתחים מדדנו באמצעות מד זווית גדול ומדידה ממרכז הבית לפי השרטוט. לאחר מילוי השקים וסגירת השורה (טבעת של שקים) עוברים לשלב הדחיסה. הפעולה מתבצעת באמצעות דוחס מברזל המורכב מצינור וחתיכת ברזל מרובעת שטוחה בתחתיתו. החיבור חייב להיות חזק ועמיד בלחצים של הדחיסה וכן החלק התחתון צריך להיות ללא בליטות שעלולות לקרוע את השקים. הדחיסה היא שלב חשוב בתהליך והיא דורשת כוח רב. מפתחים טכניקות של עבודת רגלים וריקוד מעלה מטה עם הדוחס (ה”טמפר”). דוחסים עד שאין גבשושיות והשק נראה אחיד ויציב. הדחיסה חשובה וכדאי לעבור פעמיים על כל שק לקבל תוצאה טובה. לאחר הדחיסה עם הטמפר עושים דחיסה צידית עם חתיכת עץ שטוחה. הדחיסה הצידית גורמת לשק להיות מיושר יותר ומקלה על הטיח בהמשך ומחזקת את המבנה. השיטת בנייה דורשת עבודה עם חוטי תיל שמונחים בין השקים. החוטים תופסים את השקים ומונעים החלקה ומוסיפים חוזק למבנה. התקבלה החלטה לא להשתמש בחוטי תיל אלא במוטות ברזל באורך 40 ס”מ שנתקעו בין השקים, ההחלטה הזו הייתה סטייה מוחלטת מהשיטה ומין אלתור של רגע. זאת הייתה נקודה בבנייה שהעידה על קבלת החלטות גמישה וחוסר ידע או הבנה מלאה של שיטת הבנייה.
 

https://www.youtube.com/watch?v=#t=349

יולי – אוגסט 2013 : מחשבות, תכנונים, שרטוטים, קניית שקים, טפאלה, סידורים מסביב, הבאת עצים, חפירת יסודות, היסוסים, עצירות, בנייה של בית עד גובה ספסל ופירוק.

ספטמבר 2013: בניית הבית בעזרת כ-50 חברים, עוברי אורח, מתנדבים מאתר “בידיים”, מתנדבים אירופאים מקאוצ’סרפינג (Couch Surfing). הבית תוך חודש וחצי הגיע לגובה של כ4 מטר מתוך גובה מוערך של 4.50. עלות השלד כולל המערבל בטון היא 9000 ₪.

14 באוקטובר 2013: אחרי יומיים שבהם השקים זזו ממקומם הבית קורס.

הבית נבנה בקצב, כל הזמן הגיעו אנשים חדשים, ליום, יומיים או יותר. יש מילים לתאר את ההתגייסות של האנשים, המילים הם רגש, עזרה לזולת, אחריות סביבתית, אנושיות. הרבה שמחה בלב ובנשמה, למרות שהמקום רחוק אנשים באו, בנו , הגיעו, תרמו וריגשו. סחבו והרימו את כל הקונסטרוקציה הזו מאפס. זה בית שנבנה על ידי אנשים שאכפת להם. קרס בית שנעשה באהבה גדולה. תהליך הבנייה הדגיש את היכולת של אנשים לבנות את ביתם ולהתגייס ולעשות זאת באמצעים הבסיסיים שעומדים לרשות האדם בעולם הזה. גופם, האדמה והעצים שמסביבם וחבריהם. לאט לאט נבנה בית עגול מאדמה, מרשים וכבד מאוד. בנייה הייתה תהליך סיזיפי וקשה שכולל הלאה של דליים מלאי אדמה לגובה רב באמצעות סולם. הייתה חסרה יד מכוונת וייעוץ מקצועי ויש לראות את הבית הזה כסימן ואבן דרך בבנייה עצמית ובכלל. לראות כי יש מגבלות וצריך להבין אותם ושבנייה אקולוגית צריכה להיות משולבת עם ידע מעשי תיאורטי ופרקטי של מומחים לדבר, אם זה מהנדס בניין, ועוד. צריכים לעשות את כל הבדיקות השגרתיות שהעולם מציע ופיתח ולא לחסוך בכסף על כך. הבנייה נעשתה במקום שהוא אזור דמדומים שמוגדר שטח חקלאי ובעצם נעשתה ללא רשיון או היתר בנייה. הקורות לא היו מחוזקות מספיק להחזיק את המשקל של הקירות, הבנייה נעשתה על מילוי אדמה ולא הייתה בדיקה של חוזק ויציבות הקרקע. בישראל עומדים על תילם בתים אחדים הבנויים בשיטה זו, לצד כמה מאות בתים שבנויים מאדמה בשיטות אחרות. בתים מאדמה מחזיקים מאות שנים באזורים יבשים וגשומים ברחבי העולם.

 

הבית קרס ואנו עדיין מנסים להבין למה. מנסים לראות את הסיבות הקונקרטיות והסיבות המעשיות והרציונליות והלא רציונליות להתרסקות. מנסים להבין האם זה היה שווה את זה. לאן הלכה כל ההשקעה הזו של כמה חודשי עבודה ועוד חודשים ושעות של דיונים מחשבות וכו. מנסים לומר כי יהיה טוב ולראות את הטוב.

הגיעו אנשים דרך האתר (“בידיים”), המון תמיכה המון תגובות טובות. חברים שהם משפחה. הרצון לסיים סינוור את העיניים, המחסור בכסף ניתב את קבלת ההחלטות. השיטה עוד לא מוכרת בארץ ואין אנשי מקצוע מוסמכים לכך. כנראה שאין מספיק נסיון של בניית בתים בשיטה הזו. נשארנו עם לקח וכאב על חברים שרצו לבנות בית ומצאו את עצמם בהריסות. אבל צריך לראות , להרגיש ולהבין מה שהיה כדי להעביר הלאה. זאת המחויבות כלפי מי שהולך לבנות בית מאדמה.

אני מרגיש שדברים זזו אצל אנשים. התגובות שקיבלתי על הבית מהסביבה ומהמיילים וההודעות ששלחו לי גרמו לי להבין מה הבית הזה עשה לאנשים. הוא אפשר להם לחלום ולראות את האופציה של בניית ביתם בעצמם כמוחשית יותר. הוא לימד יותר אנשים על בנייה בר קיימא ובנייה אקולוגית. הוא העלה גל של יצירתיות ורעיונות וראייה שונה של המציאות אל מול מחירי הדיור הבלתי אפשריים. דרך העבודה עלתה התובנה שאל תבנה גדול מידי , תבנה לפי צרכיך ולפי יכולתך. אני זוכר בדיוק את הפנים של האנשים שחזו בבית כשהוא עמד ואנשים שבאו ותרמו מזמנם לבנות איתנו. אנשים שבימים החופשיים שלהם הגיעו לעזור, לתרום, לתת עצה טובה. וזה מרגש . תודה לכולכם.

“דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. ואחר-כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות: מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה (“כשהדברים מתפרקים” / פמה צ`ודרון)