מאז המהפכה החקלאית, מרכיב התזונה המרכזי בכל מסורות העולם הוא הדגן. הפחמימה. באסיה זה האורז, בדרום אמריקה התירס, ובמזרח התיכון ובאירופה – החיטה. אמנם, לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אבל יש להודות שמרגע שיש על המדף מלאי חיטה לאפיה לכל השנה, ואספקת הלחם מובטחת, הכל הרבה יותר רגוע, לפחות בנוגע לאבטחת התזונה. לכן, עבור אלו מאתנו החולמים לגדל לעצמם את מזונם, בראש סדר העדיפויות תעמוד החיטה. הלחם. אך משום מה, דווקא ייצור הלחם – מרכיב המזון הבסיסי ביותר בתזונה המערבית – הוא גם הכי אפוף מסתורין וחששות. כשם שרבים ניגשים בששון רב להכין סושי אך נרתעים מהמסתורין שבאפיה, בדיוק כך גם בגידול. איכשהו, אנשים מרגישים הרבה יותר ביטחון לגדל ברוקולי, עגבניה וחסה מאשר לגדל חיטה. מה ‘אנשים‘? אני! מזה שבע שנים שאני מגדל את כל הירקות שאני אוכל, ורק לפני שנתיים הרהבתי עוז לנסות לגדל לעצמי גם את החיטה. איזה שינוי! כעת אני מגדל את כל החיטה שלי, דש, זורה, טוחן ואופה – והכל כאן במתחם הנחלה, ובהשקעה של מספר ימים בשנה בלבד. ביום שישי האחרון זרעתי את המחזור השלישי של חיטה בחצר וחשבתי שהגיע הזמן לשתף את הידע שנצבר כאן עם אלו המעוניינים להתנסות גם הם בחוויה הזו, כמו גם עם שאר סקרנים. אקדים ואומר שכל שאדם זקוק לו כדי לספק לעצמו את כל החיטה לשנה שלמה הוא פיסת אדמה לא גדולה שאין בה שימוש אחר, כשבוע עבודה, וקצת גשם.

אגב, לגידול כל הקטניות (חלבון) לשנה ידרשו בסה”כ עוד כיומיים-שלושה, וכן יומיים-שלושה למסיק וגיזום זיתים (שמן) וכחצי שעה בשבוע לירקות. גם הקטניות והזיתים גדלים על מי גשמים בלבד, ללא צורך בהשקיה. בקיצור, גידול כל המזון שלי תובע ממני כשבועיים עבודה בשנה, ובגן הירק עוד כחצי שעה בשבוע וקצת השקיה – והכל בעונג רב J
אז הנה, שלב אחרי שלב. מזריעה ועד כיכר טרייה.

ראשית, מסלול מקוצר לממהרים: סרטון בו דחסתי את כל התהליך לשתי דקות..:

ועכשיו, המסלול המלא לרציניים…

שלבים

שלב ראשון: בחירת חלקה – מיקום וגודל

מקור החיטה הוא במזרח התיכון. זה הבית שלה. היא גדלה כאן נהדר. לכן, כמעט כל חלקת אדמה תתאים לגידול חיטה. אם כי יהיו כמובן הבדלים כתלות במשקעים. מקובל מינימום של 400 מ”מ גשם, אבל יש המנסים את מזלם גם בפחות מזה. היבול נע בין 150 ל 500 ק”ג לדונם. לכן, לפי חישוב זהיר של כ 200 ק”ג לדונם, רבע דונם יתן לכם 50 ק”ג, שזה כק”ג בשבוע = 2 ככרות לא גדולות בשבוע.

אני מגדל זן מסוג אריאל. מדי שנה אני שומר חלק לזריעה לשנה הבאה. את השקית הראשונה רכשתי אצל ספק הזרעים הסיטונאי באבו סנאן השכנה, כ-50 מטר מערבית לכיכר השלום על כביש 70.

שלב שני: זריעה (והכי חשוב: כיסוי!)

מועד הזריעה האידיאלי משתנה ממקום למקום. (כמו עם כל גידול), את המועד המומלץ לזריעת החיטה ניתן ללמוד מתוך התבוננות בקרקע וחיפוש נבטי חיטה (שאריות מהשנה הקודמת) שצצו באופן טבעי, “מרצונם”. זה הזמן לזרוע. (מהשנה הבאה והלאה עדיף אפילו שבוע קודם, ואז הם ינבטו ממש יחד). בגליל, נהוג לזרוע בסוף נובמבר / תחילת דצמבר. לרוב, בזמן זה כבר ירד גשם גדול שהנביט את מרבית זרעי עשביית החורף, ולכן כעת ניתן לקלטר (קילטור = הפיכת קרקע לעומק של כ 10 ס”מ בלבד) אותם, וכך לתת לחיטה יתרון על העשביה המקומית. ניתן לקלטר באמצעות טרקטור, או מתחחת בנזין ידנית, או עם בעל חיים הגורר “מחרשה”, או סתם מקוש / מעדר. אחד היתרונות הכבירים של גידול חיטה הוא שהיא גדלה על מי גשמים בלבד, קרי – בעל. לכן, מועד הזריעה צריך להיות כזה שהמרווחים בין גשם לגשם לא יהיו גדולים מדי. וזו כמובן סיבה נוספת למועד הזריעה האמור.

נזכור כי גידול חיטה, כמו כל גידול חקלאי אחר, הוא תהליך המתערב בטבע. באופן טבעי, כל חלקה עליה נרצה לגדל היתה מצמיחה משהו אחר מזה שאנו מכריחים אותה לגדל לצרכינו. אולם עשבי הבר המקומיים הם חזקים ולכן על אף הקילטור הראשוני, כל עוד איננו מרססים, הם עדיין יהיו אתנו – אנחנו רק משנים את יחסי הכוחות, ועדיין, במובנים רבים, נותנים לטבע להתנהל.

כמות הזרעים: 20 ק”ג לדונם, ובאופן יחסי לגודל החלקה שרוצים לזרוע. אופן הזריעה: בפעם הראשונה, כמובן שרציתי לזרוע כמו בסרטים של פעם, מתוך שק צד, בתנועות פיזור רחבות. מה שיצא, בהתאם, הוא קשתות קשתות של חיטה צפופה יחסית, וביניהן כלום. אלא שבטבע דגנים לא גדלים בקשתות, אלא בפיזור אחיד. הדרך היעילה ביותר מניסיוני עד כה להשיג אחידות כזו באופן ידני היא על ידי שימוש במפזרת דשן. זה גם יעשה לה תיקון ויחזיר אותה למוטב (:

אם רוצים לגדל שנה אחר שנה, יש לדאוג לאיזון של כמות החומר האורגני בקרקע. את קש החיטה שיגדל נשיב אמנם לקרקע (ר‘ בהמשך), אבל את גרעיני החיטה אנו לוקחים ויש לפצות על כך, אחרת משאבי הקרקע ידלדלו, וגם היבולים יפחתו בהתאם משנה לשנה. הפיצוי הטוב ביותר הוא על ידי שילוב של תלתני בר נמוכים (או קטניות בר אחרות) בין שתילי החיטה. התלתן הוא קטנית וככזה קושר חנקן מהאוויר, וכך מעשיר את הקרקע ומפצה אותה על מה שנלקח ממנה. בחלקות רבות, כמו גם בשלי, התלתנים גדלים בכל מקום ובאופן טבעי. כל שצריך לעשות הוא לא להפריע להם ולא לעשב אותם מתוך שדה החיטה. אם אין לכן תלתנים, בחרו זן שאינו צומח לגובה (כדי שלא יפריע בעת הקציר) ופזרו בשדה לאחר זריעת החיטה. העשרה נוספת של הקרקע ניתן להשיג על ידי שחרור תרנגולות או עופות אחרים שיחיו בשדה. הם נוגסים קצת פה ושם בנבטי החיטה אך לא תולשים אותה לגמרי, ולכן לא ממש משפיעים על הצימוח.

השלב הבא – ואולי החשוב ביותר – הוא כיסוי הזרעים. יש לכסות את הזרעים בעזרת מגרפה מיד לאחר פיזורם. נמלות הקציר הן זריזות מאין כמותן ומי שישאיר (כמוני בפעם הראשונה שלי) את הזרעים ללילה, ימצא אותם בבוקר מסודרים יפה יפה בכמה ערימות בשדה, ובעיקר בתוך קיני הנמלים, ויאלץ לחזור על כל התהליך…

מסנובו פוקואוקה, גורו הפרמקלצ’ר היפני הגדול, גורס שזרעים נובטים הכי טוב על פני האדמה ולא מתחתיה, כפי שקורה באופן טבעי כשהם נופלים מהצמח על הארץ. לשם כך הוא עוטף אותם במעטה בוץ (נגד נמלים, ציפורים וכו’) ומשליך אותם על פני הקרקע. מי שבוחר בדרך זו, לא צריך לכסות (השנה זרעתי כך כניסוי חלקה קטנה, ואני ממתין לתוצאות):

שלב שלישי: המתנה..

בזה הסתיימה כל מלאכת הזריעה. זה לוקח כיום אחד. כעת נותר להתבונן בחיטה במשך חמישה חודשים ולרוות נחת מהגדילה מלאת החיוניות של הצמח העמיד הזה.

שלב רביעי: קציר

מועד הקציר הוא כאשר החיטה צהובה לחלוטין וקשה מכדי לנגוס בה. שזה יוצא, הפלא ופלא, בערך בשבועות. בכל מקרה, אם יש ספק, עדיף מאוחר מדי מאשר מוקדם מדי. ממילא אין סיכוי לגדל משהו אחרי החיטה ללא השקיה, כי החיטה חיסלה את כל משאבי המים בקרקע (נאמר על סמך כמה וכמה ניסיונות…). אז מה יש למהר?

בגלל שיטת הדיש שלי (דיש = הפרדת הגרעין מהשיבולת), אני קוצר רק את השיבולים. זה החלק הכי תובעני מבחינת שעות עבודה, וברגיל היה לוקח לאדם מספר ימים. אבל כיוון שאנשים כל כך מתלהבים מהעיסוק הסקסי הזה, תמיד ימצאו ידיים רבות שישמחו לסייע, כך שסביר יותר שהתענוג יסתיים לכם תוך יום. פשוט תולשים קבוצות שיבולים (בלי הגבעול) ביד או במגל וזורקים לדלי.

בסוף הקציר, נשאר רק שלף החיטה עומד בשדה. עכשיו פשוט עוברים עם חרמש מוטורי, או מגל, וקוצרים את כל השלף ונותנים לו ליפול על הארץ, וכך להחזיר לאדמה את מרבית החומר האורגני. במהלך החודשים עד מועד הזריעה הבא הקש יתפרק לאיטו ויתמזג רובו בקרקע.

שלב חמישי: דיש וזריה

זהו ללא ספק השלב המאתגר ביותר. בחקלאות המודרנית, הקומביין נכנס לשדה החיטה מצד אחד ויוצא מצד שני עם מיכל מלא גרגרי חיטה מנופים כשמאחוריו ‘בלות’ קש מסודרות. במלים אחרות, כשמו כן הוא, הקומביין משלב יחד קציר, דיש, הפרדת המוץ (=כל מה שהוא לא גרעין חיטה) מהבר (=החיטה), ואריזת השלף (=קש החיטה) לחבילות. דומה שהשלב ההתפתחותי שלפני הקומביין הוא… המוֹרָג, שבו השתמשו עוד בתקופת המקרא:

בתמונה משמאל: צמד השוורים מושך את המורג ועליו עומד אדם. גרירת המורג על השיבולים גורמת לכתישת השיבולים ולהפרדת גרעיני החיטה מהשיבולים. בתחתית לוח העץ, נעצו אבני בזלת שייעלו את הדיש (מספריית מט”ח)

כפי שאתם משערים, חיפשתי משהו בין לבין… כיליתי שעות על שעות רבות של צפיה בסרטונים ושוטטות באתרים ושאלת שאלות ונאדא. כלום. טוב, בעצם חוץ מפטנט אחד של אחיק ושלומית המקסימים מהגולן שמשתמשים במרסקת גזם. למי שיש, זה עובד טוב מאד. ולמרות שהחברים מהגולן הציעו בנדיבות להשאיל לי את שלהם, חיפשתי משהו מקומי שלא יאלץ אותי לנסוע עד שם, או לרכוש מכונה יקרה שכל שימושה עבורי יהיה יום בשנה. בסוף מצאתי! מה שאני עושה בעצם זה סוג של בלנדר, רק די גדול: אני פשוט ממלא חבית פלסטיק (מהכחולות האלה) בשיבולים עד רבע / שליש גובה.

סוגר מלמעלה בכיסוי שהכנתי.

מחדיר חרמש מוטורי שמשמש אותי בכל השנה, ו… וווווםםםם.

חצי דקה ומתקבלת תערובת נפלאה של גרגרים וכל השאר.

כעת רק נשאר להפריד את המוץ באמצעות הרוח. ואם בדיוק אין רוח, תמיד אפשר גם להיעזר במאוורר.

שלוש העברות כאלה מדלי לדלי אל מול הרוח, ומקבלים גרגרי חיטה נקיים

עדכון 2016: השנה דשתי עם מרסקת גזם (אצל שכני וחברי לפשע: אורן אמון). הרבה יותר מהר. הנה התיעוד: 

שלב שישי: טחינה

כעת האתגר הרציני הוא, כיצד לשמור על החיטה למשך שנה שלימה, עד לקציר הבא. יש לי השערה שלמרות שעדיין לא מצאתי לה תימוכין, אני לא מצליח שלא להאמין בה :) והיא שהמצאת הבורגול קשורה לצורך בשימור החיטה. בורגול הוא חיטה מבושלת, מיובשת ושבורה. אני מאמין שחיטה שבושלה ויובשה היא מצרך הרבה פחות מזמין למיני חרקים ושאר שותפים ונשמר נהדר ושזו אחת הסיבות להתפתחות המוצר הזה. בכפרים בגליל עדין פועלים באופן הבא: לוקחים כמות חיטה שרוצים להקצות לבורגול לכל השנה, ומבשלים בסיר/ים גדול/ים מאד כשעה-שעתיים עד שניתן לאכול אותה כמו אורז. מסננים, ומפזרים על הגג ליבוש לכמה ימים, עד שהיא יבשה לחלוטין. שומרים במיכל אטום. בכל פעם טוחנים גס קצת מהבורגול היבש ומשתמשים.

ולגבי גולת הכותרת – קמח! קמח נשמר עוד פחות טוב מחיטה ולכן ההיגיון אומר שכדאי לטחון כל פעם קצת לפני השימוש. אלא שגרעין החיטה הוא קשה מאד ודורש כוח רב – כוח שסופק בדרך כלל על ידי טחנת הקמח המונעת על זרימת מי הנחל, ושבה היו טוחנים את כל החיטה במרוכז. אין לי מושג איך הם היו שומרים על הקמח. גם היום, בכפרי הגליל נהוג לטחון הכל בבת אחת בטחנת הקמח, לשים בחבית, ואז להניח בה כדור כימי אללה-איסטור שמרחיק את המזיקים. מי שלא מת על הרעיון, כמוני, צריך למצוא דרך לטחון כל פעם קצת לבד בבית, קרוב למועד השימוש. אומרים שזה גם הרבה יותר בריא מבחינת שימור הערכים התזונתיים של החיטה, שאחרת אובדים עם הזמן.
אז יש מטחנות יד – הטובות הן יקרות למדי וכבדות רצח. זכיתי לאחת כזו לכמה חודשים – מלאת סטייל

ויש מטחנות חשמליות – עוד יותר יקרות.
אבל מי שיש לו בלנדר ויטמיקס, או בלנדר חיה אחר, הרוויח – כי זה מכשיר שיודע לטחון כל מה שזז, כולל את הזרע הסופר-קשוח של החיטה. זה מה שאני עושה. הנה “לפני ואחרי”:

את שאר החיטה אני שומר על המדף בצנצנות זכוכית גדולות של 5 ליטר. סו פר סו גוד.

קמח המיועד לאפיית לחם, עדיף לסנן ובכך להפריד את הקמח הדק מהסולת (סולת=מרכז הגרעין שהוא הכי קשה ולכן לא נטחן לגמרי בטחינה הראשונה). גם כך קשה לקמח מלא לתפוח – במיוחד אם הולכים כמוני על לחם שאור (=מחמצת) ולא שמרים תעשייתיים – אז לפחות תקלו עליו אם תוציאו קצת סולת (שאותה אפשר לטחון אח”כ שוב ולקבל עוד קמח בכיכר הבאה). ועל אפיה כבר לא אלמד כאן, כי יש אינספור מדריכים, אז מכאן אתם בכוחות עצמכם (:

וולקאם טו דה קלאב! רק לא לשכוח לשמור צנצנת או שתיים מלאות (לפי הצורך) לזריעה של השנה הבאה :)

לסיכום

ולסיום, תקציר הפרקים הקודמים:

אליק,
כליל