בחודש שעבר הגעתי חזרה לציוויליזציה אחרי סמינר של עשרה ימים שאני וחבר שלי דין הולדנו בשיחה לפני כחצי שנה. הסמינר בא לשאול במשותף – “מהו בית גידולו של האדם?”. השארנו מאחורינו שעונים, מכשירי חשמל, נורמות והנחות מוצא – ויצאנו למסע שחוקר את הדברים הכי בסיסיים המרכיבים את חיינו. במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בתהליך שהוביל אותנו להפקת פרוייקט “habitat”, ובמה שהתרחש שם מנקודת המבט שלי. ונלמד להכין כף מעץ וגחלים!

כמו בדרך כלל, המאמרים שלי בבידיים מחולקים לשניים – החלק הרעיוני שמזמין אתכם להיות חלק מתהליך החשיבה, והחלק החוויתי שאותו אני כבר חוויתי ומזמין אתכם לצלול אליו. אז אתם יכולים לדלג הלאה בכל שלב אם תרצו.

כבר כמה שנים שאני מעמיק את הלמידה שלי בעולם הקיימות, במשברים שפוקדים את האנושות, ובשורשים העמוקים שיש לתרבויות העבר שבאנו מהם להציע לנו. בשנה שעברה, כאשר התחלתי לשחק עם המחשבה של עיצוב הבתים שלנו, התחילו לצוף מתוכי כמה מילים – הקשר, בית גידול, מארג חיים, והאדם המארגי. לאחר שקראתי את הפוסט של עידו הרטוגזון בבלוג שלו “טכנו מיסטיקה” על שפת הציפורים, הגעתי לקרוא את הספר “המכשף של צפון האמזונס”, המספר על נער ברזילאי שנחטף בסוף המאה ה19 על ידי שבט של אנשי היער ועובר אצלם הכשרה מגיל דיי צעיר להיות הצ’יף הבא. הספר הוא ביוגרפיה של אותו איש הרפואה שברח משם אחרי שש שנים והפך להיות שאמאן ידוע בכל האיזור. הספר פקח את עיניי להבין שתרבות אנושית, ויצורים בכלל – תמיד מתפתחים מתוך הקשר. השבט בספר כל כך קשור למה שקורה סביבו, לקולות של הציפורים, לאופן שבו הוא ניזון, לתהליכי הלמידה השמאניים שלו. האנשים שחיים בשבט הזה – הם הג’ונגל, והג’ונגל הוא האנשים האלה.

הצפרדע, אין לה קיום נפרד מהביצה. היא והביצה צמחו יחד כאורגניזם שלם ומורכב בעל אינסוף הקשרים וחילופי חומרים. הביצה, אין לה קיום ללא הצפרדע. ללא הצפרדע היא תיעלם אט אט. הסוס, גם הוא התפתח יחד עם שדות הדשא העצומים. הדשא זקוק לסוס כמו שהסוס זקוק לדשא. אם נרצה לגדל מדשאה בחצר שלנו, אנחנו נצטרך מכסחת דשא שתחליף את שיניי הסוס, מקלטרת שתחליף את פרסותיו, וקומפוסט שיחליף את הקקי של הסוס. כך הדשא ישגשג. מערכת אקולוגית היא בעצם מערכת של רעיונות התומכים אחד בשני.

אז אני מסתובב כנווד בעולם הזה כבר שנה וחצי עם שאלת מחקר גדולה

– “מהו בית גידול לאדם?”

אני חייב לומר, שאני לא מחפש תשובות. תשובות הם ניסיון לתפוס את המציאות כמשהו סטטי, משהו קבוע ויציב. והרי כולנו יודעים שהכל נע וצומח באופן בלתי פוסק, הרי “אי אפשר לצעוד בתוך אותו הנהר פעמיים”(היראקלטוס), וכנראה ש”אי אפשר לנשק את אותו האדם פעמיים”(ecology of mind). אז אני לא מחפש סט של תשובות שירגיעו אותו לנצח, אני מחפש את סט השאלות שיאתגר אותי בצורה מעניינת לעת עתה.

בשנתיים האחרונות הכרתי את גרגורי בטסון, חוקר המערכות המפורסם שהיה מההוגים הראשונים של האינטרנט, ושל חשיבת במערכות בכלל. הוא היה אקולוג גדול ואנטרופולוג מרתק. הוא טוען ש”הבעיה הכי גדולה של האנושות – היא ההבדל שבין האופן שבו אנו חושבים, לבין האופן שבו הטבע פועל”.

אז החלטתי לייצר לעצמי אורח חיים המבוסס על שאילת שאלות – אצלנו בדרור ישראל קוראים לזה “חיים של למידה והתנסות”. כדי לשאול שאלות נכונות, אתה צריך לברר את הנחות המוצא שלך – על ידי שאילת השאלות הנכונות – הופה! פרדוקס. או כמו שגרגורי קורא לזה – “double bind”. אז אני מבין שהסיפור הזה טריקי, ומתוך כך אני מסיק שאני בעצם צריך ללכת לשאול שאלות הנוגעות לאופן שבו אני שואל שאלות.

אחד הכלים החזקים שרכשתי בעשור האחרון של חיי – הוא המושג “חוויה” – אותו המציא גורדון לפני כמאה שנה בערך. אתם מאמינים?!?! לא הייתה המילה חוויה בעברית עד לפני מאה שנה. מה עשינו בלעדיה? במאמרו “החוויה ככלי ההשגה” – גורדון טוען שה”הכרה” שמפרידה אותנו משאר היצורים – היא הגורם המפריד אותנו מהטבע בכלל. הוא ביקש להביא מושג חדש, שיתאר את המתח שבין ההכרה, לבין החיים – ההוויה. הלחם בסיסים – חוויה. לדעתי, הדרך הכי טובה לשאול שאלות, היא על ידי יצירת חוויות. להיות במפגש אמיתי עם העולם. להתנסות, להתלכלך, להתערבב.

מפה לשם, התחברתי עם אישה מרגשת, מורה רוחנית ומכשפה אמיתית – יעל גביש ממצפה רמון. שקיבלה את המילה הזו במתנה מהבריאה – “מרחוויה”. היא מייצרת מסעות חניכה ומעגלי נשים סביב המושג הזה במצפה רמון – מומלץ.

היא הביאה לי אותו ברגע הכי נכון. בדיוק כשאני התעסקתי במושג שהתחיל להגיע למחוזותינו עם תרבות ה”ברנינג מאן” – (temporary autonomous zone)TAZ, או בעברית – “המרחב האוטונומי הארעי”- או בעברית תקנית – “המרחוויה”. הנה קישור למאמר ישן שלי בנושא כאן בידיים. המרחוויה היא כלי מאוד עוצמתי – לייצר מרחב של חוויה, מתוך הכרה בתהליכי ההכרה שלנו.

המדריך האוסטרלי מיצ’

החלטנו אני וחבר שלי דין, לייצר התנסות, מרחוויה – שתהיה לנו ללמידה. למידה כמו שאנחנו אוהבים בתנועה – “למידה בחברותא”. החלטנו שאנחנו מזמינים שנים עשר חברים וחברות מתנועת הבונים דרור מצפון אמריקה ובריטניה, שנמצאים בסוג של שנת שירות כאן בישראל – לסמינר בן עשרה ימים. לסמינר קראנו “פרויקט הביטט”-project habitat. התחלנו בלהזמין את המדריכים שלהם, עולים חדשים שעשו עלייה ציונית סוציאליסטית במסגרת הבונים דרור בשנים האחרונות – לספר להם על הרעיון ולהראות להם את ההזמנה. הם מאוד התלהבו. וגם החניכים בעקבותיהם. מאותו הרגע, היצירה הפסיקה להיות שלי – היא הפכה להיות שלנו. מדריכים משוגעים ואמיצים.

כך נראתה ההזמנה –
“כאשר האדם המציא את החקלאות, הוא החל במסע של כמה אלפי שנים של התרחקות הולכת וגדלה מהטבע ומסביבתו. כיום, אדם יכול לחיות חיים שלמים מבלי להבין מנין מגיע המזון שלו, כיצד בנוי הבית שלו, מה מניע את מערכות יחסיו, ואיך נוצר האויר שהוא נושם. המזון, האויר, המים, קהילתו, ביתו של האדם – כל אלו הם “בית הגידול שלו” – הhabitat. כחלק ממסענו בתנועה להגדלת זיקתו של האדם לעולם, לאחר ולעצמו, נצא למסע בן עשרה ימים שבו נתנסה הלכה למעשה בבירור היסודות הקיומיים שבזכותם אנו חיים, תוך היכרות עם הסכנות הממשיות המאיימות על עתיד קיומנו כציוויליזציה. בפרויקט שלנו, אנחנו נבנה לעצמנו בית גידול מתוך הרצון לברר את מקומנו במארג ומתוך ניסיון לצלול לעומק שאלות חיינו בלמידה והתנסות.
מטרות התכנית

• פיתוח וגיוון הכישורים החברתיים של החברים במגוון רחב של התנסויות, הדרכה חוויתית המבטאת את מרכיבי הקוד הבלתי פורמאלי.
• לייצר לחברים אופק, דמיון ויצירה על מהי התנועה.
• לחזק את הזיקה שלנו לאדם, לטבע, ולחברה.
• לפתח יחס לעבודה פיזית, לחוויה ויצירת מערכות יחסים דרכה – ברוח הנסקת העבודה.
• פיתוח האוטונומיה העמוקה של החברים בהתנסות.

מרכיבי הפראקסיס בhabitat ומטרות ההתנסויות –
בית גידולו של אדם מורכב ממספר אלמנטים שאינם ניתנים להפרדה, ניזונים ומתמזגים אחד בשניה ויחד מהווים שלם שהוא הבריאה. לצורך בניית ההתנסות המורכבת של עיצוב עצמי מודע של בית גידולו של האדם, נפריד בין ארבעה מרכיבים ונכוון את עצמנו על מנת לעצב את ההתנסות בהתאם למטרותיה. המרכיב החמישי הוא הזורם ושוזר את כל הסיפור שלנו יחד. עיצוב מודע של תפיסת הזמן שלנו הוא אחד המפתחות המרכזיים בתהליכי השחרור שלנו כחברה.

מאותו הרגע שהזמנו את החניכים, התחלנו לבנות את המרחוויה. כל אחד מאיתנו לקח את אחת משאלות המחקר שלנו וכתב עליו פרק שלם שכלל– מטרות, מתחים ומושגים – ולבסוף, אוסף של חוויות. את אוסף החוויות עיבדנו במשותף מתוך הבנה שאי אפשר להפריד אף חוויה מהשנייה, וכולן בהחלט משתלבות בשאר המטרות. בסוף יצרנו לוח זמנים. לוח זמנים ללא שעות כמובן, כי החלטנו להוריד את השעונים בכניסה למרחוויה.

בהזמנה הסברנו לחניכים שהם עומדים לצעוד אל תוך הלא נודע, להשאיר מאחוריהם את ההרגלים שלהם, את השעונים שלהם, את הטכנולוגיה ואת הציוויליזציה בכלל. הם מאוד התרגשו.
עשינו מפגש הכנה בו הכרנו את החניכים, הצגנו בפניהם את הרעיון כולל תיאום ציפיות, עשינו קצת מדיטציה, עשינו מעגל שיתוף של החששות והמטרות האישיות של כל אחד מאיתנו, והודינו בקול רם לכל אחד ששיתף במעגל. היה חשש מהמענה על הצרכים, מהניתוק מהציוויליזציה, מהדינאמיקה הקבוצתית, ומהקור של דצמבר. מעבר לכל החששות, היה ניכר שכולנו מלאים בהתרגשות מההרפתקה שעומדת בפתחנו.

במהלך תהליך ההכנה קיבלנו את העובדה שעשרה ימים של התנסות של עיצוב משותף של חיינו, הוא לא דבר שאפשר להכין בפרטי פרטים – הבנו שאנחנו בעיקר מציידים את עצמנו בכלים תפיסתיים וחינוכיים שיאפשרו לנו להצליח להתמודד עם כמה שיותר מהסיטואציות שיעלו.

בשבוע שלפני תחילת הביטט, דין ואני הבנו דבר חשוב מאוד. הצלחנו לזקק לעצמנו את מטרת העומק הכי חשובה של ההתנסות הזו. מטרתנו היא ללוות את התהליך ההכרתי למצב של “על-הכרה”, לעבור לרמת הלמידה השלישית, בה החברים מכירים בהכרתם ודרך כך מזהים את “הסדר המדומיין” שבו הם חיים. מתוך הכרה בסדר המדומיין ובתהליכים ההכרתיים המניעים אותם בחייהם – נוכל כולנו לעצב התנסות בעלת מאפיינים פורצי דרך, חורגים ויצירתיים באמת. אנו מאמינים שדרך צורת החשיבה הזו – נצליח לעשות שינוי עמוק בצפנים של המרקם החברתי של האנושות.

מצוידים במסמך הבסיס של הביטט, בלוח זמנים ללא שעות, בשתי כיפות גיאודזיות שרכשנו ממכינת יפתח, באירוח המלבב של חוות אדמאמא, ובמספר מיומנויות בסיסיות – יצאנו להרפתקת חיינו, עשרה ימים של פרוייקט הביטט.

מכאן אני אציין מספר נקודות מפתח שבעיני חשובות על מנת לתפוס את החוויה ואת מאפייניה –

• השארנו מאחורינו בהדרגה יותר ויותר מרכיבים מהחיים שאנחנו רגילים לחיות. עזבנו את החברים שלא נמצאים איתנו במרחב, את המכשירים הסלולריים ואת השעונים, את הסיגריות ואת האוכל שאנחנו רגילים אליו, את החשמל ואת האור המלאכותי.
• הערב הראשון היה יום של צלילה והתכוונות משותפת – קבלת יומנים אישיים לכתיבה ועיצוב התהליך ההכרתי, ניתוח משותף של החיים בעולם הקפיטליסטי וההשפעות שלו עלינו – דרך ערב בשם “משאירים את חיינו הבורגניים מאחור” בו צפינו בין השאר בסרטון גאוני של לואיס סי קיי המדבר על החיים במירוץ הפוסט מודרני.
• יחד עיצבנו קודים חדשים של התנהלות – חיבוקים מרובים, הקפדה על מעגלי שיתוף קבועים בכל ערב, רישום משותף והומוריסטי של כל קקי שעשינו כדי לוודא שכולנו מתפקדים ברמה הגסטרונומית, השכמה משותפת עם תרגילים של קבלת השמש וליווי מוזיקלי מהחברים השונים, הקפדה על הוקרה והודיה מונחית, טקסים לפני ארוחות המציניים ומוקירים את התהליך שהביא את המזון אלינו.
• נולדנו מחדש כשבט. לשבט שלנו קראנו “טאטיבה” ולכל חבר בשבט היה שם חדש שחבריו נתנו לו. המצאנו שירים וריקודים!
  

  מחברת של אחת הבנות

• למדנו ללקט צמחי בר שונים ולהבדיל בטעמים השונים. מתוך כך למדנו לסמוך על הטבע ועל הידע שלנו. לבשל על מדורה, לאכול מזונות שראינו שיוצאים מהאדמה המדושנת בקקי שלנו משירותי הקומפוסט. חוויה מעגלית מדהימה.
• עשינו סדנת בישול וסיפור עם תמי מעץ בעיר! לימדה אותנו על תזונה אקולוגית ומחברת. היה מרתק.
• למדנו היגיינה טבעית יותר – לנקות כלים עם עפר מדורה, ללמוד ליהנות מלהיות מלוכלכים. שיחקנו עם זה. באחד הערבים, החניכים החליטו שהם רוצים ביום למחרת לאכול רק עם הידיים כל היום. רק כדי להרגיש מה זה יעשה להם לתודעה. זה היה מאוד מעניין. גילינו שאם אוכלים עם הידיים – אז אין סיכוי לשרוף את הלשון. כי האצבעות יותר רגישות לחום!
• למדנו טקסים שונים מהיהדות ומתרבויות עתיקות אחרות שעוסקים בחיבור בינינו ובינינו לבין הטבע. ניסינו יחד להבין מה עומד בבסיס הטקסים הללו, איך הסיפורים של התרבות שלנו תופסים את מקומו של האדם בטבע ובעולם. את קבלת השבת שלנו עשינו בין שדה חיטה לבין כרם זיתים כשעל ידנו גפן ותיקה. הבנו פתאום במשותף למה דווקא על הצמחים האלו אנחנו מברכים. הם צומחים כאן בארץ בצורה טבעית!
• קראנו יחד את פרקי א’ וב’ מבראשית בהדרכתו של זאב המדריך וחקרנו את תפיסת מקומו של האדם והטבע בשורשי היהדות. גילינו שההיפרדות מהטבע היא טרגדיה בסיפור שלנו. לאחר מכן קראנו קטעים של אריך פרום וא.ד גורדון על החיבור שלנו לטבע ועל תודעת הנפרדות שלנו אחד מהשני. ניסינו ביחד לברר מה אנחנו מרגישים ביחס לנפרדות שלנו.
• הכרנו את סיפורם של הרפנוי, תרבות איי הפסחא שהכחידה את עצמה לחלוטין. דרך הסיפור שלהם ניסינו להתבונן על התרבות שלנו ולנתח את חיינו על הגורמים המפרקים ועל הגורמים המחברים שיש באתוסים שלנו. את היומיים האחרונים בהביטט עיצבנו מתוך נקודת המבט הזו – ניסינו לשחק עם התרבות שלנו, עם הנחות המוצא שלנו.
• עבדנו את האדמה, יצרנו מערכות שימור נגר, שתלנו עץ, והכנו ביו צ’אר.שאלנו במשותף על תפקידה של האנושות – האם לפגוע או לרפא?
• הכנו שבילים וגילינו מחדש את החושים האבודים שלנו. את האינטואיציה, את שדה הראייה שלנו, את היכולת ללכת יחפים, את המגע ואת חוש הריח והטעם, את הרגישות שלנו. עסקנו המון במפגש ובחיבורים.
• עשינו המון עבודה חברתית – שיחות אישיות, היכרות מעמיקה יותר – ושיחות הקשבה.
• היומיים האחרונים היו התנסות מיוחדת בשם “blueprints” – בה עשינו ייצוא מההתנסות שלנו למקומות שונים בחיינו. יצרנו מדריכים (tutorials), מערכי שיחה ופעילות לקומונות שלנו, טקסי סיכום להתנסות ועבודה אישית על הדברים שאנחנו רוצים לקחת איתנו הלאה לשאר חיינו.

מתקן לייבוש כלים מענפים שזורים

במהלך ארבעת הימים הראשונים, כל אחד מהחברים יצר לעצמו כף וקערה מחתיכות של עץ אבוקדו בטכניקת הגחלים הלוחשות וסכין האופינל המעולה. לאט לאט עזבנו את הכלים התעשייתיים ועברנו לכלים שחישלנו במו ידינו מחומרים מקומיים תוך הכרה ולמידה אודות טביעת הרגל האקולוגית שלנו. אני מרגיש שזו הייתה אחת החוויות הכי חזקות שהיו בהתנסות. מתוך כך אני אשתף במאמר נוסף בשלבים השונים כדי שכל אחד יוכל להתנסות בזה. אני מאמין שאנחנו מאבדים משהו בחווית החיים שלנו כשהכל כל כך מידי וזמין לקנייה במחיר כל כך זול בחנות. לאכול מכפית או קערה שאני הכנתי לעצמי – זה משחרר משהו מאוד עמוק בתפיסה שלי את החיים שלי כאן בעולם.

דיי ברור לי שאני לא אצליח לשתף אתכם בעומק החוויה שעברנו במרחוויה שבנינו. מה שאני כן מקווה שהצלחתי לעשות, זה לגרות אתכם מספיק כדי לצאת וליצור לעצמכם התנסות ברוח הזו. אני מאמין שהיציאה מהיום יום של התרבותש אנו חיים בה יכול לתת לנו נקודת מבט משמעותית על חיינו ולאפשר לנו לשחק עם הצפנים של ההיסטוריה. אני מבחינתי רק התחלתי את פרוייקט הביטט, אנחנו כבר בשיחות על הביטט בסוף החורף לחברים צעירים ומבוגרים שרוצים להיות חלק מהמחקר המיוחד הזה.