בהמשך למדריך קודם, הפך העניין למנהג, וכל מיני שאריות עץ הפכו לתיבות קינון ונמסרו לילדי חברים לתליה על עצים באזורי מגוריהם. חברים מגיעים אלינו הביתה ומיד פוזלים למרפסת לראות האם יש משהו ב”מלאי” לקחת. בדרך כלל בנוי שלד התיבה מסנדביץ’ מסודר, והחזית ולפעמים גם המכסה – משאריות יותר מעניינות.

הנה תיבה שחזיתה היתה פעם חצי מושב כסא של איקאה, ולידה תיבה שחזיתה משאריות קרשים מבסיס מיטה שפורק ונבנו ממנו מדפים:

חציו השני של אותו מושב:

תיבה אחרת על אותו עץ אזדרכת בחצר ביתנו, מכסה התיבה משארית אורן צבוע מכסא הגינה שבניתי, החזית ממשטח עץ לא מעובד:

עוד תיבה עם חזית משברי שאריות עץ:

תיבה מסנדביץ’ פשוט, שנוגבו עליה המברשות בהן צבעתי את הכיסאות הצהובים ממדריך קודם:

תיבה שהקטנצ’יק סייע לבנות, והרצה על אופן בנייתה במסגרת מטלה שקיבל בחוג קיץ. התליה הופרעה ע”י איזה צינור מתכת ששכנינו העזתים השליכו לכיוון שלנו, לסולם ולילד שלום:

לא שלי, תיבה מקורית מעציץ, של תלמידי בית הספר להנדסאים באוניברסיטת ת”א:

התיבה מימין עשויה שאריות לוח אורן מודבק שהשאיר נגר בדירה של חברה שלנו, לוח החזית שימש גם כשולחן ניסור מאולתר והושאר עם סימני מסור הדיסק של הנגר:

תיבה שנתלתה במרפסת חדרה של בתי, זכתה לשני קינונים של ירגזים באביב הקודם, וכעת יש בה קינון שוב:

והפעם נתכנסנו לכבוד תיבה די מיוחדת. פיסת לוח לביד ליבנה איכותי שדווקא עליה החלטתי להתנסות בניסור ידני ובחיבורי “אצבע” (Box Joint), אחיהם הקטנים והפשוטים של מחברי הזנביונים (Dovetail Joint) הנחשבים למחברים איכותיים אך קשים לביצוע. פעם ראשונה שאני מנסר דבר כזה, ולכן מנסה עם משהו שרק הציפורים יראו. בואו נראה מה יכול לקרות בדרך. גם צורת התיבה קצת שונה מהרגיל.
לאחר ניסור ידני של הלוחות, קשה פיזית ממה שזה נשמע, הגיע זמן סימון. רוחב ה”אצבעות” שסומנו כ- 3.5 ס”מ, זה ה-מ-ו-ן, ולא מתאים למחבר רציני, אבל אני כמובן לוקח את העניין בסקרנות של מתלמד, ותיכף אסביר מדוע נבחרה מידה זו. יש להקפיד לסמן את קו הניסור גם על הקנט, ואת הקו הארוך המסמן את עומק הניסור (למעשה את עובי הלוח הניצב), לסמן גם מצידו השני של הלוח.

קיבוע העובד במלחצי שולחן, וניסור במסור גב. זה מסור מדויק יחסית אך מוגבל בעומק הניסור שלו ע”י השדרה בגבו. יש לשים לב לעמק ניסור שווה משני צידי הלוח, לשם כך נעשה הסימון בגב הלוח.

קיבלתי פעם מסור קשת (Coping Saw) לא שמיש, ומשלא הצלחתי למצוא לו מסורית – השאלתי אותו לחבר, ולקח זמן עד שהצלחתי לתאם איתו. עם המסור הגיעו שתי מפסלות במצב רע, ויחד עם עוד שתיים חדשות, ממתין לקבלת שיעור בהשחזה. ראוטר אין לי, על שולחן ראוטר עם ג’יג מתאים, המחבר הזה אמור להיות מדויק וקל לביצוע. החלטתי לנסות כמה כלי ניסור חשמליים שלא ממש נועדו למטרה זו. החלטה זו עלתה בחוסר דיוק מסוים אשר לא ממש התגברתי עליו, אבל את התוצאה יראו רק הציפורים.

הנה כלי רב תכליתי עם אביזר דמוי מפסלת (עכשיו אתם מבינים מה הסיבה לרוחב ה”אצבעות”). תחתית המחבר ישרה אך עם סטיות קלות במיקום. בדרך ריח של עץ שרוף למרות שעבדתי במהירות נמוכה. חשוב כתמיד לקבע את העובד לשולחן.

סימון הלוח השני נעשה רק לאחר השלמת הראשון. בנגרות מסורתית ובכלל, רצוי לראות היכן סטינו בביצוע, כדי להתאים את החלק הבא:

והתוצאה – במקום בו הלוח הימני חודר את השמאלי, ניתן לראות כי לא ניסרתי את קנט הלוח בדיוק אנכי מספיק. נגר מסורתי היה מסמן את הקו מ”מ נמוך יותר כך שהשיניים יבלטו, ומקציע לאחר ההרכבה. עוד רואים בלוח השמאלי כי השקע האמצעי אינו עמוק מספיק (רואים את סימן העיפרון). מאחת השיניים הוסר כמ”מ אחד עקב אי-התאמה, ובכלל היה צורך במכות פטיש (על קרש כמובן, לא ישר על העובד) כדי לסגור את המחבר.

המחבר הבא מופרך עוד יותר. לאחר ניסור אנכי במסור ידני, פיניתי את השיניים בעזרת מסור אנכי. ראו המסורית הדקה המשמשת לעקומות, יחסית למסורית רגילה. העובד מקובע לשולחן בכליבה רגילה ובכליבת מסגרים ארוכה.

חצי ניסור:

והחצי השני

מכל שיטות העבודה, היתה זו המהירה ביותר אך הפחות מדויקת. התוצאה ממש לא סבירה, וגם שיוף ידני בשופין גס עד ליישור הקו, לא הסתיר את העובדה שעברתי את הקו. סטיה זו ממחישה את העיקרון בנגרות אמן, לפיו עדיף לנסר קצת פחות מדי, ולהשלים עד להתאמה מושלמת בעזרת מפסלת או שופין:

כאן הצלחתי לשים את ידי על מסור הקשת, וניסתי להמשיך איתו. מהר מאוד השתחררה המסורית למרות שנמתחה וקובעה כראוי, ובהמשך נקרעה. לא לסבלנות שלי המסור הזה:

הזמן הקצר בו יכולתי לעשות רעש במרפסת הלך והסתיים. נותרה מפסלת חדה באופן קביל, ונהגתי בה קצת בברבריות. את שיעור ההשחזה עוד לא קיבלתי, ואין לי מקבת (פטיש עץ):

הסנדביץ’ אפשר קילוף הדרגתי של השכבות:

את סיום תחתית השן אפשר לעשות עם מפסלת (אם יש לכם אחת ממש מושחזת ואתם יודעים איך לעבוד איתה), או בעזרת שופין, כלי ידני כשר למהדרין, בטוח לשימוש ומאפשר עבודה איטית תוך ביקורת על התוצאה:

אגב ביקורת, זוויתן קטן הוא כלי מאוד שימושי (ורצוי להחזיק גם זוויתן קטן יותר מזה שבתמונה). נעזרתי בו לסימון כל קווי הניסור והחיתוך, להעברת המשך הקו מהחזית לדופן, וגם לבדיקת אנכיות השיניים בכל המישורים. חשוב להקפיד ולסיים את יישור וביקורת כל השיניים, לפני העברת המידות לחלק הנגדי.

לסיום קדחתי את פתח הכניסה עם מקדחה (חשמלית…) ומסור כוס. מרחתי מעט דבק עמיד בתנאי חוץ (Type II), ונעצתי כמה מסמרים פה ושם. הנה אחת הפינות שיצאה כמעט בסדר:

דווקא המחבר בין שני חלקי המכסה התגלה כחופשי מדי. הוספתי לו חיזוק פנימי, הדבקתי (בדבק עמיד בתנאי חוץ) והוספתי כמה מסמרים:

התיבה המוכנה:

ותלויה מחוץ לאחת המרפסות, לצד אחותה הותיקה, במידות ובמיקום של תיבת דרורים, שזה האביב השני שמקננים בה דווקא ירגזים.

לסיום צילום מאירוע בו הוצאתי את הכיתה של בני לתלות כעשרים תיבות קינון שתרם בית הספר, בגינה הציבורית שמול ביתנו. למי ששכח כמה אהבנו פעם לטפס על עצים: