לרוב אני משתדל להמנע כמה שאפשר מצבעים וגימורים סינטטיים בעבודות עץ. לא תמיד אפשר, כי לעיתים רוצים להגיע לצבע או מרקם ספציפי שאי אפשר להשיג בדרכים אחרות. בעבודות שמיועדות למשחק ילדים או במוצרים שקשורים איך שהוא במזון (כמו כפות וצלחות עץ שמתכוונים לאכול איתן, או עציצים שנגדל בהם ירקות) אני מקפיד עוד יותר. בדיוק למקרים כאלו חיפשתי סילרים (חומר שיאטום את העץ אבל לא ישנה את צבעו במידה משמעותית) מחומר טבעי שיגנו על העץ אך גם על המשתמשים.

את המתכון מצאתי כאן, ומאז פיתחתי שיטה קלה יחסית להכנת חומר רב מבלי להזדקק לכלים מדוייקים למדידה. אז נתחיל.

חומרים וכלי עבודה

מבחינת חומרים כל מה שצריך הוא שעוות דבורים (אותה אפשר להשיג במכוורות, בתשלום או בחינם) ושמן זית. שמן זית טרי הוא יקר, לכן כדאי להשיג מבתי בד בחינם או בזול שמן זית ישן שלא נמכר. אפשר להכין את הסילר עם שמנים טבעיים אחרים כמו קוקוס או חוחובה, אבל שמן זית הוא מעולה והוא מקומי מאוד כך שחבל להשתגע על זה.

מבחינת כלי עבודה, גם כאן אין איזה סוד גדול – כיריים ומשטח עבודה, כלי למדידה (לא ממש חשוב מה גודלו), שני סירים כשסיר אחד יכול להכנס בצורה טובה עם רווח מספק לסיר החיצוני, סכין גדולה, קרש חיתוך, כף בחישה, וצנצנות נקיות (אין צורך לעקר וכל זה) שבהן נקשה ונשמור את החומר המוכן.

באן מארי (או בעברית: אמבט מרים)

השלב הראשון הוא להניח את הסירים אחד בתוך השני כשבתווך מים, ולהניח על אש בינונית. באמצעות כוס המדידה שלנו מודדים את מספר הכוסות הרצויות של שמן הזית. ושופכים את השמן לתוך הסיר הפנימי של הסיר הפנימי (לסיר בתוך סיר עם מים בתווך קוראים באן מארי, או אמבט מרים, שתדעו).

כוס המדידה – עכשיו עם השמן

באן מארי – אמבט מרים – סיר בתוך סיר

חיתוך שעוות דבורים לקוביות

בזמן שהשמן מתחמם, אני מתחיל בחיתוך שעוות הדבורים מגושים גדולים לקוביות של פחות או יותר סנטימטר וממלא אט אט את כוס המדידה. היחס שאנחנו מחפשים פה (של שמן זית לקוביות סנטימטר של שעוות דבורים) הוא בין 1:2 ל1:1. לא כך-כך משנה הדיוק כאן. אם אתם ממש פדנטים, תוכלו לעשות כמה ניסויים למרקם הרצוי שלכם ואז לעבור למשקלים וכל זה. אני פחות בקטע איפה שלא צריך אז כאן – לא צריך. זה יוצא סבבה בין 1:1 ל1:2.

חיתוך לקוביות של סנטימטר

כוס המדידה – עכשיו עם השעווה

התכת השעווה

ברבע שעה הקרובה אנחנו נדאג לערבב את השמן מדי פעם עד שכל השעווה נמסה בתוך השמן. השמן בשלב זה מקבל צבע עכור יותר (מן הסתם, השעווה מומסת בתוכו).

השעווה ניתכת לאט לאט בתוך הסיר

העברה לצנצנת ובחישה עד הסוף

לאחר שכל השעווה הותכה בשמן הזית הגיע הזמן לשפוך את התערובת החמה לכלי הסופי שלנו, במקרה הזה צנצנות. עדיף שהכלי לא יהיה כלי מפלסטיק כי השמן יותר חם ממה שאתם חושבים ויש סיכוי שהפלסטיק יימס. מנקודה זו ובשעה הקרובה עליכם לערבב את התערובת כל חמש דקות על מנת להמנע מהפרדות של השמן מהשעווה. אל תלחצו, זה לא מסוכן או משהו, ובמקרה הכי גרוע אפשר (וניסיתי כבר) להתיך את הכל ולהקשות את זה פעם שנייה. אבל כדי לחסוך באנרגיה, גם מחצבית וגם אנושית, עדיף לעשות את זה בפעם אחת.

אחרי העברה לכלים הסופיים – עדיין נראה כמו שמן זית

אחרי שעה של ערבוב מתון – החומר מוכן

לסיכום

זהו. הסילר מוכן. כמה דברים אחורים שחשוב לדעת, למרות שאת חלקם אתם יכולים לגלות בעצמכם:

1. מיישמים את התערובת במריחה עם היד ומנגבים עם מטלית ישר כשמסיימים למרוח. עד כדי כך פשוט.
2. אין צורך להשתמש באמצעי הגנה, החומר בטוח לחלוטין. הוא אפילו יכול להחשב בריא ויש שמשתמשים בדיוק בתערובת כזו כשפתון טבעי נגד יובש וקרם לחות, נסו ותראו.
3. אולי השם סילר עשוי להטעות. סילרים אמיתיים (כאלו שאוטמים את העץ לחלוטין לפגעי מזג האוויר ולאלמנטים) הם בדרך כלל סינטטיים ואם לא אז ממש ממש יקרים (ובדרך כלל – גם סינטטיים וגם יקרים). ה”סילר” שלנו מגן על העץ אבל משאיר אותו נושם ובסופו של דבר גם הוא ייתבלה תחת אור השמש או במהלך שנות שימוש. דבר אחד שאפשר לעשות הוא להמשיך למרוח אחת לכמה זמן כדי להחזיר שכבת מגן שאבדה. ודבר שני – כדאי לקבל את זה שסילר אמיתי הוא חומר נוראי ושהעדנית שבנינו לא תחזיק 25 שנה אלא רק 10, אבל לפחות לא הרעלנו את העולם.
4. חשוב לדעת שהתערובת עשוייה להתעפש אחרי זמן מה, לכן כדאי לעבוד תמיד עם כמויות שאתם יודעים שתגמרו ולא להכין סתם.

ספרו לנו איך יצא,
בהצלחה.