מַקְצוּעָה (נקבה, אבל בשפת הדיבור השתרש השם מַקְצוּעַ, בזכר), היא כלי המשמש ליישור ולהחלקת עץ.
פעם, בימים ההם, לא הייתם ניגשים למחסן עצים ומעמיסים על המכונית קורות מנוסרות למידה מדויקת. הייתם לוקחים גרזן ויוצאים לחטוב עץ ביער, אחרי שהעץ נפל והגזע נוקה מהענפים הקטנים, הייתם מנסרים ניסור גס בעזרת מסור ארוך ששני אנשים מחזיקים בקצותיו, מניחים כמה חודשים או שנים לייבוש במקום מוגן מגשם, פורסים לקורות, מייבשים עוד קצת בתוך הסדנא בה אתם מתכוונים לבנות את הרהיט, ואז היה מגיע השלב שצריך לקחת את הקורות ש”שחררו לחצים” והתעוותו מעט בעת הייבוש, ולתת להם צורה מדויקת – ארבע צלעות ישרות לכל אורכן, וחתך רוחב אחיד.

כעת הייתם נעזרים במקצועות, החל מאלו שהיו עשויות להגיע לאורך מטר, והיו מיועדות ליישור ראשוני לאורך, ועד מקצועות המחליפות מה שעושים היום עם מלטשת, כמו ה- smoothing plane שבתמונה, שאורכה כ- 25 ס”מ. גם חירוץ שעושים היום עם ראוטר, היו עושים עם מקצועות מיוחדות, שעליהן לא נדבר הפעם.

במשך מאות שנים היו המקצועות עשויות עץ. מבנה המקצועה פשוט באופן בסיסי – קורת עץ שתחתיתה ישרה, ובערך באמצע התחתית להב פלדה מושחז, הניתן לכוונון. מקצועות שגופן עשוי מתכת הגיעו עם המהפכה התעשייתית, וזו שנדבר עליה שייכת לקלאסיקה של הנגרות במחצית הראשונה של המאה הקודמת – סטנלי מספר 4. עשרות אלפי מקצועות כאלה נזנחו עם המעבר לנגרות ממוכנת, וניתן היה להשיגן בפרוטות בשווקי פשפשים. מאז שחזרו הכלים הידניים לאופנה, רוקנו נגרים אמנים וחובבים את השווקים, והיום כבר לא פשוט למצוא כלי כזה במצב טוב. הסחורה המשווקת כיום תחת השם “סטנלי” אינה נחשבת לאיכותית, ומי שרוצה מקצוע ישן כזה, צריך למצוא אחד “עם תעודות” שיוצר לפני שנת 1970.
המקצועה שנדבר עליה היתה שייכת לאביו הנגר של חברי ירון, וחיפוש באינטרנט העלה כי תת דגם זה יוצר בין השנים 1948 ל- 1961. כיאה לנגר מקצועי, הכלי נשמר היטב. בעליו המקוריים לא השליך אותו בארגז הכלים, לא הפיל אותו על הרצפה, לא השתמש בו לגירוד צבע, ושימן את החלקים העדינים לפני שהמקצוע אוחסן לשנים רבות.

כך נראתה המקצועה כאשר הגיעה אלי. הצ’ק-ליסט הבסיסי כולל בדיקה שאין שברים, סדקים או חלודה קשה (עד כדי שקעים) בגוף המקצועה, ושסוליית המקצועה ישרה באופן סביר. נזק לגוף המקצועה – לא ניתן לתקן. חלקים חסרים, ידיות שבורות, להב חדש – ניתן להשיג חלפים באיביי, זה אפשרי אבל עולה כסף. רצוי שהידיות לא “ירקדו” יותר מדי, שכל הברגים יעבדו ושהלהב יהיה ישר וארוך מספיק (בשימוש מקצועי לאורך שנים, ההשחזה החוזרת תכלה בסופו של דבר את הלהב. זה שבתמונה ארוך וכמעט חדש). הצנצנת הקטנה מכילה פוליטורה שתרם ירון, שימשה בהמשך לחידוש גימור הידיות:

התחלתי בפירוק כללי. הליך הפירוק צולם כולו עד רמת הבורג, לסייע למי שירצה להיכנס להרפתקה כזו בעתיד. הנה הידית הקדמית:

והאחורית:

עם תחילת פירוק הצפרדע התגלו שרידי שבבי עץ מחייה הקודמים של המקצועה:

ה”צפרדע” עליה נשען הלהב. בחלק העליון מנוף המשמש להטיית הלהב ימינה-שמאלה, ומתחתיו חלק ממנוף המכוון את הלהב מעלה-מטה. את שני אלה לא כדאי לפרק, ראו בהמשך את השפעת אי-הפירוק על ליטוש ויישור משטח הצפרדע:

ואותה הצפרדע במבט מאחור:

פירוק הבורג מאחורי תושבת הצפרדע:

ניקוי ראשוני ב- 40WD. בדיעבד אני סבור שאת הניקוי הראשוני היה צריך לעשות בטבילה בחומץ למשך יממה. היו גרגירי לכלוך בתוך קדחי ההברגה בצפרדע והיה קשה לנקות אותם לאחר ההרכבה:

יישור סוליית המקצועה נעשה ע”י הסעתה על נייר יבש 80 הכלוב למשטח ישר לחלוטין (כאן לוח זכוכית עבה). זו עבודה קשה וממושכת, הכרוכה בניקוי ובהמשך בהחלפת נייר הלטש כמה פעמים, בהמשך מעבר לגריט 120 ו- 240, ובסוף עיגול קצוות הסוליה (כמה מעברים בנייר 240, עם או בלי מעבר שופין מתכת לפני כן), כדי לא לפגוע במשטחים גדולים עליהם עובדים. כל התהליך מלווה בכמויות של אבקה שחורה משיוף המתכת ומהתכלות נייר הלטש.

בצילום נראית טעות שלי, הסרתי את הלכה מהידיות לפני תחילת היישור, וכיוון שידי נראו כמו ידיו של מנקה ארובות, הידיות התלכלכו ונאלצתי לשייף אותן מחדש.

צילום ביניים במהלך יישור הסוליה. זו תמונה המעידה על מצב טוב של הסוליה, כאשר האזורים המבריקים מיושרים למפלס אחיד והמרכז מעט שקוע. יש להמשיך לפחות עד יישור החלק השקוע לפני “פה” המקצועה:

והנה סוליית המקצועה לאחר סיום היישור. הדפנות הצדדיות שויפו באותו האופן על נייר לטש, כדי שתוכלנה להחליק על “שוטינג בורד” (מתקן עזר ליישור קצות קורות לאחר הניסור). בניגוד לסוליה, בדפנות “מותר” שיהיו שקעים ניכרים, ולכן חלק מניקוין נעשה בנייר לטש המוחזק ביד:

מעבר עדין עם שופין לניקוי גראדים אם ישנם, באיזור ה”פה”:

כעת נעבור לצפרדע. כיוון שעבדתי עליה בלילה ולא צילמתי, הנה הדגמה על יבש, כאן ליטוש משטח הצפרדע עד המקום בו שני המנופים הבולטים הפריעו לעבודה:

והמשך הליטוש מימין ומשמאל לאותם המנופים. הליטוש בנייר 240 ו- 400:

יש לשים לב לנקודות המגע של הצפרדע בגוף המקצועה. במקצועה הזו – הקטע המבריק עם סימני העיבוד השבבי מעל הבוהן שלי, ושתי הנקודות משמאל. מניחים על גוף המקצועה, ורואים האם משהו רוקד. יש המדביקים נייר לטש בנקודות המגע ומשייפים, יש הבוחרים אחת מנקודות המגע (בצפרדע או בגוף המקצועה), ומשייפים אותה עם פצירה. פני הצפרדע יושרו, למעט כמה מספר שריטות עמוקות שלא היה כדאי להוריד:

הברגים נטבלו בחומץ 5% ונוקו בעזרת צמר פלדה עדין, הנה בורג הפליז המעלה ומוריד את הלהב, לאחר הניקוי וההרכבה:

 

ועכשיו נעבור ללהב, שלאחר הפירוק נראה כך, משמאל הלהב עצמו ומימין הצ’יפ ברייקר הצמוד לו:

יש המחדשים את הלהב תוך שיופו והברקתו מכל צדדיו. אני בחרתי לשמור על הכיתוב העדין החרוט בלהב:

ע”י השריית הלהב כולו בחומץ 5% ללילה וניקוי עדין בצמר פלדה:

יישור ממושך של כמה ס”מ הראשונים של גב הלהב על נייר לטש רטוב שהוצמד ללוח זכוכית, החל מנייר 80 ועד 2500 (בקפיצות של פי 1.5-2, לפי מה שתצליחו להשיג). ראו בקישור. מספיק ללטש כ- 2 ס”מ מגב הלהב, אבל נוהג ללטש יותר, למרות שמדובר ביותר עבודה, כיוון שכך אני בטוח שהלהב ישר ואינו נוטה בזווית כלפי הלוח. להב חדש אמור לצאת חלק כמראה, בלהב ישן יש לעתים שריטות עמוקות שאינן ברות תיקון:

לאחר יישור הגב, השחזה ארוכה וממושכת של השיפוע הראשי (bevel), בזווית של 25 מעלות, החל מנייר 80 ועד 600, ואחריו השחזת קצה הלהב בזווית מעט חדה יותר (micro bevel), על אבן מים 1000/8000, והורדת הגראד מגב הלהב בסוף. כל העבודה בעזרת מוביל השחזה משובח, שהבטיח שלאורך כל התהליך עבדתי בדיוק באותה זווית. למי שאין מוביל כזה או שאינו מיומן בהשחזה, מומלץ לשקול למסור את הלהב לבעל מקצוע להשחזה ראשונית. זו לא השחזה של להב מפסלת אלא עבודה הרבה יותר קשה:

לאחר יישור הלהב יושרו גם קצות הצ’יפ ברייקר והלבר-קאפ, חלקי המתכת שומנו, כל שמן יתאים ובחרתי בשמן פראפין נקי. הסוליה נמרחה בבלוק שעוות פראפין (החומר ממנו עשויים נרות לבנים):

הרכבה נכונה של החלקים הצמודים ללהב וכוונון עדין, והנה בדיקה שהכל עובד, עוד לפני הטיפול בידיות:

בשם הנוסטלגיה, גוונו ידיות העץ בבייץ (אבקה שיש להמיס במים חמי, ולמרוח אחרי הקירור):

זה חומר שיכול להכתים כל דבר, הנה הידיות משופדות על דיבל עץ האחוז במלחציים, העיתון מגן על השולחן:

שתי שכבות בייץ, כחמש שכבות פוליטורה אמיתית בשם אותה נוסטלגיה, שכבת וקס להגנה על הפוליטורה, והנה הדוגמנית מוכנה: