מקֶבֶת היא פטיש מסורתי של נגרים, כבדה יחסית ועשויה בדרך כלל מעץ. ראש למקבת כזו אפשר להכין מחלקי עץ מודבקים, אך המהדרין מחפשים ומוצאים גוש אחד מלא של עץ קשה, למען יאריכו ימי המקבת אחרינו.

בניגוד לפטיש רגיל איתו נדפוק על משהו המונח על שולחן, המקבת מיועדת להכות בראש מפסלת הנמצא באזור הכתף שלנו, ולכן המקבת כבדה, אוחזים בה במרכז הידית ולא בקצה, ופניה משופעות.

הידית נמצאה ברחוב והיתה פעם חלק מרהיט. בלוק מתאים לראש המקבת היה קשה למצוא – מחסני העצים, לא לכבודם למכור לאדם פרטי שארית עץ קשה במידות 7/10/15 ס”מ. בביקור אצל חברי נמרוד, איתר שארית מקורות הבוק איתן בנה את שולחן הנגרים שלו, וניסר לי ברצון חומר לשני ראשי מקבות. בתמונה המקבת הגמורה, ולידה בלוק למקבת נוספת וקצת כבדה יותר, שאולי אבנה בעתיד. למי שמעדיף וידיאו, המקבת יוצרה לפי סדרת הסרטונים והבלוגים של פול סלרס.

גוש העץ הגיע לא מוקצע, ולפי הסדר היה צריך להקציע וליישר צלע אחת, ואחר כך בכל פעם צלע אחת ניצבת, עד לקבלת קוביה בה 4 הצלעות הארוכות מישוריות וניצבות זו לזו. למי שאין מקצועה, ניתן ליישר את הצלעות בניסור או בשיוף במלטשת אגרסיבית. העיקר לבדוק ולוודא את ניצבות הפאות עם זוויתן.

שתי הצלעות הקיצוניות (פני המקבת), נוסרו בשיפוע, לאחר סימון קו עובר ניצב סביב הקוביה, ויחסית אליו סימון הקו המשופע לניסור:

חציבת הגרז (נקב) להשחלת הידית. כיוון שהידית טרפזית, סומן המלבן לחציבה במידות שונות בשתי הצלעות הנגדיות, ונחצב עם מפסלת ופטיש. פטיש גומי אפשרי, פטיש ברזל חצי קילו עובד היטב אבל ידית המפסלת לא מחוזקת בטבעת מתכת ולטווח ארוך זה לא בריא לה (והנה יש לנו סיבה לבנות מקבת):

כמה קידוחים לסיוע בפינוי מרכז הקדח. למי שיש מקדחת עמוד ומקדחים בקוטר גדול המתאימים לקידוח עמוק (פרפר\פורסטנר), יכול לעשות את עיקר פינוי החומר איתם. למי שאין מקדחת עמוד, מומלץ לעבוד רק עם מקדח ספירלי, בו סכנת היתקעות המקדח ו- kick back של המקדחה, פחותה. פה כאמור כמה קידוחים בקוטר קטן בעזרת מברגה:

יישור דפנות הקדח עם מפסלת ו\או שופין גס בצורה המקובלת (שימו לב לאחוז במפסלת בשתי ידיים, מסיבות בטיחותיות):

ובצורה פחות מקובלת אבל נוחה לי יותר. יש להיזהר לא לפגוע בברגי המלחציים למטה:

ניסיונות התאמת הידית:

ודווקא הסרת מעט חומר בפינות הידית עם ספוקשייב, הביאה להתאמה הסופית:

עיגול חזית המקבת. אמנם זו מקצועה גדולה מדי לצורך זה (מס’ 5), אבל המקצועה הקטנה יותר נזקקה להשחזה ולא היה לי זמן לכך. למי שאין כלים כאלה, אפשר להתפשר על האסתטיקה ולהסתפק בראש מלבני למקבת. מי שמיומן בשימוש במפסלת רחבה, יכול לעגל את ראש המקבת עם מפסלת:

וגם בכיוון זה, אם כי כמות החומר שתרד, קטנה הרבה יותר:

שלב ביניים של עיגול הראש:

הסרת פגמי ההקצעה עם ציקלינה. אפשר גם בשיוף עם שופין או עם נייר לטש. עם זאת, ציקלינה עולה 30 ₪ בלבד, צריך ללמוד את הטריק שבהשחזתה, ולא ממליץ לוותר עליה.

עבודה עם ספוקשייב לעיגול הפינות. זה ספוקשייב בסיסי מאיכות נמוכה ולא יצלח להסרת תלתל שלם למלוא רוחבו, אבל פינות אפשר לעגל איתו. עצה טובה שקיבלתי, היתה לכוון את שני הברגים לעומק שונה, ומכאן להב נטוי ולא אופקי, ואפשרות לבחור את עומק הגילוף ע”י הזזת הכלי ימינה או שמאלה. עוד מטים את הכלי כך שלא יהיה ניצב למישור ההקצעה, בהקשבה לסיבי העץ למניעת קריעתם. זה כלי מדהים להתנסות ראשונית בנגרות מסורתית, אפשר לקנות דגם בסיסי שלו באיביי בכמה עשרות ש”ח, ואחרי לימוד ההשחזה הלא טריוויאלית של להב כל כך קצר, כיף לעבוד איתו.

השלב הראשון בעיגול פינה, סימון שני קווים בעיפרון, והקצעת הפינה בזווית 45 מעלות להסרת עיקר החומר. אחר כך עוברים להקצעה בזוויות משתנות ליצירת הקימור. משמאל על פני צלע המקבת, שריטות אורכיות שמקורן בכוונון לא נכון של להב המקצועה, ובעיגול לא מספיק של קצה הלהב (הצלע רחבה מלהב המקצועה ופינות הלהב חרצו בעץ):

והנה שוב המקבת המוכנה, ליד בלוק גולמי נוסף, ולפני גימור בשמן מתאים, שיכהה מעט את הגוון:

לסיכום

לסיום הנה קישור לאתר של בחורה בשם לין, הבונה מקבות בעיצוב אמנותי, מעצים מקוריים יותר.