גברים התרגלו לומר “אני אסתדר לבד”. אמירה זו נועדה לכסות ולהגן על תדמית של כל יכול. שאני מסתדר לבד זה אומר שאני חזק, בעל און, מדורג גבוה ובעיקר יותר טוב מגברים אחרים. אך מה המחיר של אי היכולת לבקש עזרה?
אני אוסף את שני הקטנים שלי בני השנה וקצת מהמעון, נוסע הביתה, שם אותם בעגלה הכפולה שבבגז’ שלה כבר הכנתי מראש פירות, ביסקוויטים ומים וכולנו יחד הולכים ברגל לקחת את הגדולה של בת 3 וקצת מהגן. התכנית היא ללכת לגן המשחקים ולתת לבת זוג שלי קצת חופש בשעות אחה”צ. נשמע סביר, נכון?הכל עד הגן עובר חלק אבל פתאום נהיה מסובך. הקטן צועק שהוא רוצה לרדת, הקטנה רוצה עוד משהו שאני לא בדיוק מבין מה, הגדולה רוצה שחברה תבוא אליה. מד הלחץ שלי מתחיל לטפס. הולכים לגן משחקים שם אני רודף אחרי רצונות וצרכים בלתי נגמרים ולאט לאט נהיה פחות סבלני, יותר מתוח ואגרסיביות מתחילה לצאת ממני. אני מתיישב, מותש שהילדים ממשיכים לטפס עליי ולדרוש את מבוקשם.
מעניין אותי לדעת, בזמן שאתם קוראים, מי מכם הגברים חשב על האפשרות שאולי פשוט אתקשר לזוגתי החמודה ואומר לי שאני זקוק לעזרתה ושתבוא כי אני כבר לא עומד בזה יותר?
אני, פעמים רבות, בכלל לא חושב על האפשרות הזאת.
זוכרים את איש המלבורו מהפרסומת לסיגריות? לבדו, רוכן מעל מדורה, נוף מרהיב ושקט מסביבו. ככה גבר אמיתי צריך להיות. לאחר שהתבגרתי חשבתי לעצמי פעמים רבות: “מה הוא עושה עם הבדידות? עם מי ידבר שיחוש עצב? את מי ישתף ברגשותיו? מי יעזור לו אם יקלע לצרה?”
חישבו על עצמכם לרגע. האם אתם יודעים להעזר? האם עצם בקשת העזרה עושה אתכם בעיני עצמכם חלש, חסר אונים וללא מסוגלות?
ארנסט המניגווי התפרסם כסופר שכותב על המסעות הקשוחים של גברים למערב, לארץ לא נודעת, תוך התמודדות עם קשיים פיזיים ונפשיים ופעמים רבות תוך בדידות והתמודדות של הגבר עם המצבים הקשים בעצמו. באופן אירוני הוא בעצמו סבל מדיכאון קשה ושם קץ לחייו ביריה לראש. מעניין אותי לדעת האם היה גורלו אחר לו יכל לבקש עזרה…
העולם עובד כעת בצורה גלובאלית ואנשים מתבקשים לשתף פעולה כמעט בכל תחום. התלות שלנו אחד בשני הופכת מיום ליום לגדולה יותר אך נידמה שבחיי היום יום זה כימעט בלתי אפשרי לפנות לאדם זר ברחוב ולבקש את עזרתו במקום לפנות לטלפון החכם.
אני זוכר מקרה שקרה לי…התאומים שלנו היו קטנים מאוד, בני כמה חודשים ואשתי יצאה לסידור כלשהו וכך קרה שנישארתי לטפל בהם לבדי. יצאתי לטייל איתם בעגלה ופתאום התחילו שניהם לבכות ולא הפסיקו. הרגשתי כל כך חסר אונים שפשוט פניתי לגבר הראשון שצעד מולי ברחוב וביקשתי שיחזיק אחד מהם בעוד שאני מחזיק ומנסה להרגיע את השניה. הפעולה הזאת גם הרגיעה את הקטנים, גם נתנה לי רווחה נפשית וגם הסבה תחושת ראויות לאדם שעזר לי. שום נזק לא נגרם לתדמית שלי כמובן.
אני מזמין אתכם הקוראים הגברים (או נשים לדבר אל ליבם של בני זוגם או ידידים) לנסות ולהתבונן בתחושה בגוף ובהרגשה הנוצרת מבקשת עזרה מאדם אחר. יתכן ותרגישו בושה, חוסר נעימות אולי השפלה…תדעו שתחושה זו מקורה בתרבות גברית עתיקה שאולי כבר אין לה מקום בימים אלו.
לתוכן זה נכתבו 0 תגובות