אין דבר עצמתי כמו חבורת אנשים שמתכנסים יחד לביצוע משימה או הליכה לקראת מטרה משותפת. הרבה ספרים ומאמרים נכתבו על עבודה קבוצתית. אני רוצה להביא את הזווית שלי לקבוצה שאני אוהב לקרוא לה בשם “מעגל גברים” כי היא (למרבה ההפתעה) מורכבת רק מגברים אך מתנהגת כמו כל דינמיקה קבוצתית, גם כזאת מעורבת.
הקבוצה מתחילה עוד הרבה לפני שהתחילה במציאות. היא נוצרת ונבראת בתוכי. הרצון שלי שהדבר יקרה מתעורר בגלל חוויות משמעותיות שלי כמשתתף במעגל גברים. בשנת 2012 כאשר עשיתי את דרכי ביער השומרים בטבעון , ראיתי מדורה, התקרבתי והוזמנתי לשבת ליד האש. אז קראו לקבוצה “מעגל גברים פראי” בגלל העובדה שלא היה לה מנחה מובהק. אספר על צורות שונות של מעגלי גברים בפעם אחרת.
בחזרה להתחלת בריאת הקבוצה. כמו אישה שרוצה ילד תהליך ההריון ארוך ולעתים מייגע. אני מתחיל להזיז דברים. מתחיל לשאול את עצמי שאלות טכניות לכאורה שמסמלות את תחילתו של המבנה הבסיסי שבתוכו הקבוצה תתקיים. המבנה הזה (stracture) שאנשי טיפול מכנים סטינג, הוא חשוב ביותר ובלעדיו לא תתאפשר קבוצה. מהות הקבוצה ומשמעותה נוצקת לתוך המבנה אשר מגדיר מתי הקבוצה תיפתח, מה שעות עבודתה ולכמה זמן אני רוצה שתפעל, האם זו קבוצת רכבת שאנשים מצטרפים ועוזבים, מה המינימום של משתתפים ומה המקסימום שהקבוצה תכיל וגם מה מטרות הקבוצה ואיך אשווק ואציג אותה לעצמי על מנת שאוכל להציג אותה לאחרים ולעניין אותם.
קשה לגייס גברים לכל מה שמריח מרחוק כמו טיפול. גברים הרי מסתדרים לבד, לא זקוקים לעזרה וגם אם כן לרוב לא יכריזו על זאת. זאת אומרת שאני ממש צריך להיות מכוון ומדויק במסר שלי על מנת שמי שישמע או יקרא על המעגל יאמר לעצמו:”ואללה זה יכול להתאים לי”. גברים יגיעו למעגל כאשר הם במשבר כלשהו (חיפוש עצמי, חיפוש פרנסה, משבר זוגיות, נתק מילדים) או לאחר שהם אפויים מספיק מבחינת התפתחות אישית בחייהם. ולמה הכוונה? גבר שכבר עשה איזו סדנת מודעות עצמית, הלך לטיפול בשלב כזה או אחר בחיים או הגיע למקום שהוא אומר לעצמו שכל הדברים שניסה לא הצליחו – סיכוי טוב שיגיע למעגל.

כאשר אנשים מתחילים לפנות אליי, אני נוהג לשוחח איתם טלפונית כדי לברר האם הם מתאימים למעגל ולמה בעצם הם רוצים לבוא. יש אנשים שלא אקבל מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא אם הם צרכנים של בריאות הנפש ברמה כזאת שתוכן השיחה גדול עליהם ועלול לפרק אותם מבחינה נפשית או שאני חושש שהקבוצה לא תוכל לעכל את החומר הנפשי שהם מביאים. במעגל שהנחיתי בחיפה הגיע משתתף, בחור צעיר בן 26 שסבל מחרדות שונות ובאמת לאחר כמה מפגשים הבנו בשיחה משותפת שהמעגל לא עושה לו טוב והוא עזב. גם במעגל בהנחיתי בטבעון השתתף בחור שהתמודד עם דיכאון, חרדות ונטל תרופות פסיכיאטריות רבות. לתקופה מסוימת היה ניראה שהקבוצה מסוגלת לשאת אותו והמפגשים דווקא נתנו לו עוגן אך היה ברור שהמטען הרגשי שלו הכביד מאוד על הקבוצה שמיהרה לספק לו פתרונות מעשיים איך להיפטר ממחלתו. במקרה נוסף, בשעת גיוס משתתפים לקבוצה מסוימת, הרגשתי צורך להיפגש עם משתתף ובשיחה איתו התגלה שהוא עבר התעללות פיזית מצד אביו בילדותו ולאחר השיחה איתי שהציפה אותו מאוד הוא פשוט נעלם ולא ענה יותר לשיחותיי. אינני יודע אם מעגל גברים היה מיטיב עימו או מזיק לו.

תמיד אני שואף להתחיל עם בערך 15-16 גברים במעגל חדש מתוך ידיעה שלפחות 3-4 גברים יעזבו כבר בחודש הראשון. לאנשים שרוצים לבוא למפגש התנסות בודד אני אומר שאין חיה כזאת אצלי ואפשר לבוא לחודש התנסות בתשלום. מפגש אחד לא יכול מבחינתי להראות בצורה מלאה את מה שהמעגל נותן. 4-5 מיפגשים בחודש מלא יכולים כבר להראות זאת ואז המשתתף יכול להחליט. בנוסף, הבקשה מהגברים לבוא לחודשים מלאים בתשלום קדימה,  מייצרת מנגנון בולם למשתתף שרוצה לנטוש את הקבוצה מבלי להיפרד. גברים נוטים לעשות זאת מהצורך להימנע מכאב הכרוך בפרידה ובמעגל אני רוצה להנחיל תרבות שונה.

מעגל הגברים נכנס להגדרה של קבוצות לעזרה עצמית ולא קבוצה טיפולית. אני נוהג לומר זאת תמיד למשתתף בשיחה ראשונית. העובדה הזו חשובה מאוד גם אם לא תמיד ברורה למשתתפים שאינם בקיעים בהגדרות של עולם הקבוצות, אך לי היא מאוד ברורה וממקמת אותי בעמדה של מנחה-משתתף. הנחיה משתתפת שונה מאוד מהנחיה של פסיכולוג או תרפיסט. בקבוצה טיפולית נהוג שהמנחה מאפשר לחרדה לעלות על ידי כך שהוא לא מכוון את הקבוצה לתרבות שיחה מסוימת או לנושאים רלוונטיים. הכל פתוח ועצם זה שהכול פתוח מכניס את המשתתפים למצב רגרסיבי (חזרה להתנהגויות ורגשות ראשוניים) והנחות סמויות (הנחה סמויה יכולה להיות שהמנחה יכול בכוחו בלבד להציל את הקבוצה ולפתור את בעיותיהם של משתתפיה). בקבוצות שלי אני אומר שהכוונה היא “לדיבור מדויק שיוצא מהלב, נכנס אל הלב וללב העניין” ובכך אני יוצר כוונה. לעתים אני מכניס פעילויות שונות, בעיקר במפגשים הראשונים כאשר המשתתפים רק מתחילים להכיר איש את רעהו. פעילויות אלו מטרתן להקל על ההיכרות וליצור אווירה טובה אך כמובן שגם שם לא כולם חווים קלילות ושחרור. בשיטה שתיארתי להלן יש חיסרון בולט מבחינתי כי הוא לא מאפשר לפעמים למשתתפים להביא את עצמם בצורה אותנטית ואמיתית ואולי ענף  מאוד ראשוני עלול להיגדע בתחילת הצמיחה בכך שאני מנחיל תרבות שאומרת “ככה זה במשפחה שלי, ככה אני רוצה שתנהגו”. המשתתפים, ככל הניראה לא יעזו לעשות דברים כנגד “האבא” של הקבוצה ומה שהוא מחליט מתוך חרדה קדמונית לאיבוד אהבה או שייכות וגם מתוך התמסרות לסמכות שהיא “יודעת, וותיקה, מכתיבה ושולטת”. בהמשך הדרך וכאשר המשתתפים מתחילים לחוש בנוח, התקווה שלי היא, כמו ילדים או מתבגרים, שהגברים ימצאו בעצמם את האומץ למרוד בי, לומר את עצמם בעצמם ויצאו לחפש את התרבות והמנהגים שהם רוצים שינכחו בחיי הקבוצה ולאו דווקא מה שאני כמנחה החלטתי בראשית חייה.

קבוצה לא יכולה להתקדם מילימטר מעבר למקומו של מנחה הקבוצה. אם לי כמנחה יש רגשות של בושה בנושא מיניות או פחדים בנושא עימות וקונפליקט, יהיה לי קשה עד בלתי אפשרי לעודד ולקדם את הקבוצה בנושאים אלו. בסופו של דבר מנחה קבוצה הוא רק בנאדם שנמצא במסע התפתחות אישית ומקצועית וחשוב לזכור זאת. לעתים משתתפים עוזבים את הקבוצה כי חוו אותי בצורה תוקפנית, לא מכילה או שנטשה אותם ואת רגשותיהם. לדוגמא, משתתף בקבוצה עזב כי הערתי לו שדבריו נשמעו פילוסופים ולא אישיים. כמובן שיתכן שהיו סיבות נוספות לעזיבה אך מבחינתי הוא חווה אותי כמשתיק ומסרס כפי שחווה את אביו בילדותו. אפשר לקרוא לביקורתיות זו שיצאה ממני “ככשל אמפתי”. ביחסים עימו כנראה שהמקום הזועק קרא לי באופן לא מודע לשחזר מקום נוזף ומאשים ובכך הוא השלים מהלך של עזיבה כפי שעשה במקומות אחרים. אני כותב מילים אלו מתוך מקום כנה ומתבונן על חוסר המושלמות שלי, על תהליך הלמידה שלי ועל המחירים שאני ומשתתפי הקבוצה משלמים בחוסר מושלמות זו הפוגשת מקומות כאובים שלהם. ככה זה.

יום המפגש הראשון מגיע. אני כותב לאנשים ומזכיר להם עובדה זו וכך גם את התשלום עבור ההשתתפות לחודש הקרוב. לחלק מהאנשים תזכורת על תשלום יכולה להישמע טרחנית או מצוקתית אך מבחינתי זהו דבר חשוב התומך במבנה שתיארתי קודם ובלעדיו הקבוצה לא יכולה להתקיים (ובמובן מסוים גם אני חדל להתקיים). התזכורת על המיפגש מעוררת את המשתתפים שחלקם אולי מנותקים רגשית מכך שמהלך כל כך משמעותי יתחיל בקרוב. אני מגיע שעה לפני ההתחלה כדי להכין את מקום המפגש. סידור הכיסאות במעגל בצורה מדויקת מבחינה גאומטרית הוא משמעותי בכך שיוצר סדר, אסתטיות ויופי.

המיפגש הראשון מתחיל בכך שאני מברך את המשתתפים על האומץ שלהם להגיע ולקחת חלק במעגל, חולק איתם את ההתרגשות (ותמיד אני מתרגש) שאני חש במעמד זה ובעצם כך נותן לגיטימציה לחרדה שכולנו חשים, מספר להם מעט על ההיסטוריה של מעגלי גברים ועל החיבור שלי לנושא ואז מזמין את המעגל להתחיל להכיר את משתתפיו ובכך מתחיל המסע המשותף. במאמר הבא אכתוב על סוגי מפגשים, תמות ונושאים שעולים, חלוקת זמן במעגל, תרבות שיחה, קונפליקטים, על מה לא מדברים ועל מה כן, משתתפים מוחצנים מול מופנמים, עצות, הדהודים ודיבור בשפת אני.