מהתבוננות אחורה אני מזהה 3 נושאים שהטרידו אותי בראשית העשור, אי אז כשהתחלתי להתעניין ולעסוק בנושאי סביבה:

1. פליטות – האנושות ממשיכה ומגבירה את קצב פליטת גזי החממה ובכך מערערת את היציבות האקלימית על פני הפלנטה.
2. פסולת – קצב יצור פסולת נמצא אף הוא בעקומת עליה ואתו מפגעים רבים בים, בחוף, ביבשה
3. קהילה – אובדן מקומה של הקהילה כזירה משמעותית לכלכלה מקומית, ביטחון תזונתי, לבניית קבוצת השתייכות עבור הפרט.

אין צורך להכביר מילים. בשלושה נושאים חשובים ומרכזיים אלה אנחנו הולכים ונסוגים. קצב פליטת גזי חממה המשיך לעלות, כך גם קצב יצור פסולת. ואילו הקהילה הולכת ונזנחת על ידינו, הולכת ונשכחת.

אני סבורה שאין האשם בנו אנשי הסביבה. אנו עושים כמיטב יכולתנו לעורר מודעות, להפיג את ערפל האדישות. יתכן שללא השקעתנו היה המצב גרוע אף יותר. שכן גם אם כולם כבר שמעו על קיימות פעם ועוד אחת, גם אם הילדים למדו ולומדים את הדברים במסגרות השונות הרי שמצדו השני של המתרס נמצאים גורמים בעלי כוח עצום. העשור הצטיין במס’ שינויים חדים שמעטים מצליחים לעמוד בפניהם. בין השינויים:

1. אפשר לקנות ברשת האינטרנטית כמעט הכל
2. הוזלת מחירי הטיסות
3. פריצתו של הטלפון החכם אל חיינו

יתכן שלולא  נכנסו שינויים אלה היה אפקט לקול שהשמענו, לדברים היפים שלמדו הילדים בגן ובבית הספר. אני בתחושה שהשינויים הנ”ל ונוספים בלעו כמעט כליל את הקול השפוי הקורא לדו קיום של כבוד בין אדם לסביבתו.

אם לפני עשור כאבנו את היעלמם של הסנדלרים והשענים הרי שכעת בסיומו גם העוסקים במסחר הופכים לזן נכחד. לא מכבר נסגרה החנות האורגנית הוותיקה בה נהגתי לערוך קניות. חנות יפה ונעימה שסיפקה מוצרים מעולים ולקוחותיה זכו לשירות ברמה הגבוהה ביותר.

כשאני נזכרת ברעיונות היפים עליהם דיברנו בראשית העשור אני נבוכה לגלות עד כמה מעט התפתחו רעיונות אלה מאז. האם יש היום יותר בתי אב שהופכים בעצמם אשפה אורגנית לקומפוסט? האם גדל מס’ הקואופרטיבים?

אני יודעת שלא מעט יוזמות מנסות ללכת נגד הזרם, אני שמחה לשמוע על ערים בעולם בהן שיקולים סביבתיים מובנים היטב בכל שלבי התכנון והביצוע, אני ערה לכך שהשנה האחרונה מצטיירת כשונה. השפה בה השתמשנו אנחנו אנשי הפרמקלצ’ר כמו פרצה את גבולות המגזר – מיחזור out , הפחתה in , הגישה הסביבתית היא עניין להתגאות בו, להתמתג תחתיו, צמצום הוא הדבר הבא ולא איזו ענתיקה מהבוידעאם.

גם אם יש בהתעוררות מאוחרת זו כדי לשמח מתמיהה גישתו של האדם אל חייו, אל עולמו. חוסר רצונו להפריע פחות, יצר ההרס שהוא נושא עמו באשר ילך.

כשאני מתבוננת בעשור החולף אני מצליחה להבחין בסדק צר ממנו תוכל אולי להגיח קרן אור.

בנושא התזונה כן חל שינוי. כאן אני לגמרי לא לבד. התחלתי לבדוק את רשימת הרכיבים של מוצרי מזון שאני לוקחת ליד לפני כעשור. אין לי ספק שאלפים רבים החלו גם הם בבדיקה זו במהלך העשור החולף. בקבוקי פלסטיק של שתייה מתוקה הוצאו אל מחוץ לרשימת הקניות לא רק אצל פעילים רדיקליים, לא רק אצל מתי מעט. פעולות אלה ודומות להן  מלמדות שהרגלים אפשר לשנות, שמול כוחות אימתניים אפשר לעמוד, שלפחות חלק מההתמכרויות הן הפיכות.

לצד התקווה שמגמה זו תימשך ויחברו אליה עוד אלפים רבים מכל שכבות האוכלוסייה ושהקפדה על תזונה ראוייה באמת תהפוך נחלת הכלל יש כאן גם פתח לתקווה נוספת. אני מנסה להאמין שהדפוס המאפשר אימוץ הרגלי תזונה חדשים אפשרי גם בשדות נוספים.

אם נתבונן בשינוי שנקטנו בתחום התזונה בין אם היה זה מעבר לטבעונות, הפחתת סוכר או פרידה ממזונות מעובדים – נוכל להתייחס לשינוי כאל סוג של דיאטה.  חישבו על סדר יום בו ההתנהלות האנרגטית גם היא מושתתת על דיאטה, על מודעות הולכת וגוברת.  כמו בתחום התזונה גם כאן ידרשו לא מעט ויתורים  ונכון הוא  שמשהו מהספונטניות, מהקלילות, יגרע.

אלא שהבחירה של רבים במודעות תזונתית אינה מקרית. היא מביאה עמה לא רק וויתורים. לא רק התלבטויות. היא מביאה עמה גם רווחים רבים. סביר שכך יהיה גם עם הגברת המודעות בנושאים של צריכת אנרגיה או פלסטיק.

כך לדוגמה צריכת אנרגיה דיאטטית תוכל להתבטא בהפחתה בקילומטרז’ היומי הממונע, או בהתניידות למרחקים קצרים בהליכה וברכיבת אופניים. כפי שקרה וקורה בשדה התזונה מדובר בשינוי  מבורך הן ברמה הגלובלית והן ברמת הפרט. וכפי שקרה בתחום התזונה אין ספור מוקשים פזורים בדרכו של מי שיעשה את צעדיו הראשונים בכיוון החדש. זוכרים כמה פעמים שאלנו את עצמנו מה נאכל בארוחת החג? איך נספיק לארוז בבוקר אוכל ליום ארוך? עכשיו יהיו אלה שאלות מסוג: איך נעשה את הדרך לגן עם הילדים ברגל אם רצינו משם להמשיך לעבודה? איך יתכן שנגיע באופניים כשבדיוק היינו אמורים לקחת איתנו ציוד כזה או אחר? פירוק המוקשים הוא מלאכה איטית ומחושבת והצעדים הראשונים מזכירים הליכה בשביל לא מסומן. (אני מדמיינת עתיד בו נזכר בתמיהה איך בעברנו אכלנו ג’אנק, איך קפצנו עם האוטו לכאן ולשם – בלי לחשוב פעמיים, בלי לתת את הדעת, בלי הגבלה).

אם נתמיד בדרך החדשה, ובעיקר כשנגלה עם הזמן שאנחנו לא לבד בה היא תהפוך עבורנו טבעית ונוחה.