ימי קורונה. מחשבות על התהוות גומלין וחוסן מערכות.
בחושך מסביב למדורה מסופרת אגדה על עיר רחוקה מעבר לים ולהרים סיפור שהתרחש מזמן לפני הרבה שנים שמה של העיר הוא אוֹמֶלַאס צריחיה גבוהים, גניה פורחים האנשים בה שמחים בחלקם בריאים ושלווים אין עבדות באוֹמֶלַאס אין מלך, אין צורך בחוקים במקדשים נחגגת הכרת תודה ואין בה כהנים הטכנולוגיה מתקדמת וירוקה האנשים מבדילים בין הנחוץ למיותר חייהם נוחים ומספקים אין צורך לאגור דבר גם המין באומלאס חופשי בקיץ מתקיימות חגיגות של אהבה אורגיות בלי רגשות אשמה והסמים קלים ומתוקים ואין בה מתמכרים רק פרט אחד מעיב על השמחה כולם יודעים עליו ויש קשר של שתיקה באחד ממרתפיה של העיר בצינוק, בחושך מעורר אימה נעולה ילדה אחת קטנה בתנאים של תת תזונה והזנחה היא חיה כך שנים מכוסה בעפר ובצואה גופה כבר העלה כיבים והיא רועדת מייאוש ומטירוף אינה זוכרת את הוריה ואין לה מבקרים אלו התנאים אושרם של כל התושבים בריאות הילדים, תנובת שדות אפילו אור השמש הנעים כולם תלויים באומללות המבאישה של הילדה הזאת והיה אם מישהו יוציא אותה משם ינקה את פניה הכמושות ילטף את שערה אפילו רק יאמר מילה טובה יופקר אושרם של כל האנשים וכל העיר תשקע כולם יודעים ולא עושים דבר מידי פעם נתקפים עצבות אולי חמלה ואז חוזרים לחייהם מה הטעם? המחיר כל כך יקר הילדה הזו ממילא אבודה לפעמים קומץ בודדים לא יכולים לשאת זאת עוד מתחילים ללכת, לא עוצרים חוצים את הרחובות הלאה, הלאה, מעבר לכפרים אחרי חשכת שדות איש אינו יודע לאן הם לא שבים משם אולי הלכו אל ההרים אולי לתוך הים רק הם יודעים ההופכים את ערפם לאוֹמֶלַאס.
ההופכים את ערפם לאומלאס הוא סיפור משנות השבעים, הסופרת היא אורסולה ק. לה גווין.
השיר הזה נכתב בעקבותיו.
כבר שבועיים הסיפור הזה עוקב אחרי, הולך ומתקרב, מדביק את צעדיי. כמו צל החדשות על הקורונה.
אולי התזמון אינו מקרי.
אני חושב על עולם השפע שאנחנו חיים בו. אינסוף המוצרים. הקניות באתרים המקוונים, תעשיית המזון מבעלי החיים, כל מה שאנחנו צורכים, מעכלים ומכלים, החגיגה הרעבה הזו, שאין לה שובע.
איך זה מתקיים?
אי שם, בצד השני של העולם מישהו צריך לייצר את כל זה, לגדל בהמות, לשרוף יערות, לזהם את הקרקע ואת הנהרות. בסדנאות היזע של הודו או סין, בחוות הקקאו של חוף השנהב, במפעלי הטקסטיל של בנגלדש, שם עובדים בתנאי עבדות, גם ילדים, מאכילים את כבשן תאוותינו.
ילדים של מישהו אחר. לא הילדים שלנו.
רצינו עולם פתוח, בלי גבולות, “כפר גלובלי”, שייתן מענה מהיר קרוב ונוח לכל הרצונות.
רק את הוירוסים והשריפות, תמונות בעלי החיים במשחטות, עבדות הילדים, אותם רצינו להשאיר רחוק.
גם בסיפור שלנו יש ילדים במרתף, גם אצלנו – כמו באומלאס, הצד האחד לא יכול להתקיים בלי השני.
ואז הופיעה הקורונה.
אורחת לא קרואה. כאילו מישהו התערב בעלילה. היא באה בגלימה שחורה, חרמש ביד וכתר של מלכה.
היא התחילה בילדה שבמרתף – בגופם של בעלי חיים, אחר כך עברה לאיש אחד מסין, משם לכל העיר והמחוז והעולם. לקורונה אין סבלנות לחכות עד שכולם יהפכו את ערפם לאומלאס.
היא באה להזכיר, יש תלות גומלין, אתם במערב, ההם שבמזרח, בעלי החיים, האוויר והיערות, מים, אדמה, הכל חלק מאותה רשת אינסופית, כולכם קשורים בה והיא רוחשת כל הזמן, מלאת חיים, רוטטת, משתנה.
יש השלכות לכל דבר. לכל פעולה.
אני יודע שמגפות היו גם בעבר, לפני שהעולם הפך לפיצוצייה. אולי ההבדל הוא במהירות ההתפשטות. אולי הקורונה, יותר מכל, היא משבר של תודעה. האמנו בזחיחות רבה מידי בסיפור של תרבותנו, בניתוק שלנו מהשאר, בעליונות וביכולת השליטה. האמנו שיש חוסן נצחי למערכות שבנינו. הורגלנו לנוחות, לבטחון, לידיעה.
זמן רב מידי חיינו באומלאס.
שמעתי את הסיפור של אומלאס לראשונה בהרצאה ביו-טיוב של פסיכולוג מניגריה, שמו באיו אקומולאפה. הוא ראה כיצד מערכת בריאות הנפש במדינה שלו קורסת, איך אנשים “שהשתגעו” מקבלים טיפול בנזעי חשמל, באין ברירה אחרת. המשבר הזה הוביל אותו לחזור לשורשים של אדמתו ולחפש מזור אצל מטפלי השבט המסורתיים, השמאנים. הם הדגישו שהמחלה של אנשיו היא הניתוק מהעולם, מאדמתם, מהסיפור העתיק של אבותיהם.
לתוכן זה נכתבו 0 תגובות