במאמר הקודם תיארתי איך מעגל גברים בא אל העולם. במאמר הזה אכנס יותר לנבכי הפגישות  ואנסה לספק הצצה מתוך החוויה שלי כמנחה לדברים המתרחשים בפגישות שונות בנות שעתיים.
הפגישה הראשונה תמיד מעלה חרדה והתרגשות. השאלה הראשונה בתוך המעגל שהרגע התכנס בפעם הראשונה הוא: איך נכיר? איך נהפוך למוכרים אחד לשני? הגברים מתחילים להציג את עצמם, בדרך כלל אני מבקש לא לספר בתחילה את הדברים הרגילים (מצב משפחתי, מקצוע, גיל) אלא להתייחס לשאלה של “מהי גבריות עבורי” דרך מפגש עם דמות גברית משמעותית בחיים או הבנה והכרה עמוקה שהגעתי אליה במהלך חיי לגבי גבריות אצלי ואצל אחרים. למשתתפים לרוב קשה עם הנחתה כזאת ובמיוחד בשלב כ”כ מוקדם. היכולת לתת לעצמי זהות חדשה או שונה מהדרך בה אני מספר לעצמי על עצמי מצריכה יצירתיות רבה ויש אפשרות שחשיבה יצירתית מוגבלת וחסומה ע”י החרדה שעלולה להציף במפגש ראשון.

תרבות קבוצתית

תרבות קבוצתית נקבעת בדרך כלל על ידי האדם הראשון שמדבר. למשל אם המשתתף הראשון בוחר לדבר על מורה או מדריך שהיה משמעותי עבורו, יש סיכוי טיב שכך יעשו גם המשתתפים אחריו. אם מישהו בוחר בדמות משמעותית כמו אבא, רוב המשתתפים ידברו על אבותיהם. לפעמים אני בוחר להתחיל בעצמי ולספר ראשון. בדרך כלל אספר על כמה דמויות גבריות משמעותיות בחיי וזאת על מנת לאפשר למשתתפים לבחור על מי הם רוצים לספר.

בתחילתה של קבוצה קל יותר למשתתפים לדבר בסבבים. סבב מונע חרדה וממקם כל משתתף בתור לדיבור. אי הוודאות נמנעת על ידי משטור השיחה. יש בכך גם חיסרון: אותנטיות  והאפשרות שהמשתתפים יהיו עסוקים במה שהם רוצים לומר במקום להיות קשובים אחד לשני. ההנחיה שלי תהיה: נסו להרפות מהמחשבה של” מה אני הולך להגיד” והשתדלו להקשיב.”

תרבות של קבוצה יכולה להתבטא גם ברבדים עמוקים יותר. למשל, קבוצה מייעצת אשר נמנעת ממקומות חסרי וודאות ורוצה “לרפא” מהר כל קושי או דילמה שעולים. פתרונות מהירים הם דרך של הקבוצה להתמודד ולהוכיח שהיא ראויה וטובה. בטווח הקצר יכול להיות שהמשתתפים יהיו מרוצים אבל בתהליך ארוך, תרבות של עצות עלולה לסרס כל מקום קשוב, תוהה ושואל שאלות.

תרבות יכולה להתבטא בשיח לעומתי (אני לעומתך) ואז לפספס יחסים; הימנעות מעימותים ואז היחסים הם כביכול “הכל בסדר” אבל שום דבר ממשי וחי לא יכול לקרות שכולם מסכימים עם כולם; תרבות של התבוננות החוצה הרבה יותר מהתבוננות פנימה. במצב זה, בעיקר כאשר ישנם שתיקות מרובות, המשתתפים ישאלו אחד את השני שאלות וינסו “לדחוף” איש את רעהו לעשות עבודה או לחשיבה עצמית וזאת מאחר וכל אחד מתקשה להתבונן ולעסוק בעצמו.

תפקידי כמנחה הוא לשקף ולהפשיט תרבות המתגבשת ולהבנתי לא תתרום להתפתחות הקבוצה. כאשר נוצר קושי עליי לשקף אותו על מנת שהקושי לא יתבטא בכך שלבסוף אנשים יאבדו עניין ואולי יעזבו את הקבוצה. גם זה קורה לפעמים: בכל קבוצה נוצרים “מישורי שממה רגשית” – מפגשים או אפילו תקופות של מפגשים שהקבוצה עוסקת בעצמה ולאן היא רוצה לצמוח או להתפתח. בדרך כלל הדיבור על היחסים עצמם בין המשתתף לבין הקבוצה יכולים להפך עם הזמן למייגעים וכביכול חסרי תכלית. בשלב זה חשים המשתתפים שהקבוצה לא מתקדמת, שאין חיבור רגשי ושהדברים שנאמרים  לא מחוברים ללב ולמשמעות. אך האמת היא שזהו שלב חשוב שצריכים לצלוח אותו אחרת אין סיכוי להתקדם. אני כמנחה צריך להזמין אנשים ולדבר את הקושי שהם נמצאים בו לפני שהקושי יהפוך לאקטינג אאוט – חיסור מפגשים, יציאה לעשן או להפסקה, התנתקות והקשבה קפואה בזמן המפגש ולבסוף גם פרישה מהקבוצה.

כגברים, רובנו למדנו “לארוז לבד”. מונח זה שאנשים נשאלים בשדה התעופה מקבל משמעות מעניינת בעבודה קבוצתית והכוונה בלארוז לבד הוא שמשתתף עושה את חשבון הנפש בינו לבין עצמו ומתקשה לשתף את חברי הקבוצה בתהליך הפנימי אותו הוא עובר. משתתף יכול להסתובב עם תחושב קשה לגבי המיפגשים במשך כמה שבועות ולפעמים כמה חודשים כאשר בכל פעם תחושתו הקשה מקבלת חיזוק ע”י עוד מפגש “שלא קרה בו כלום מעניין”. לבסוף המשתתף, במקרה הטוב, יכריז בקבוצת הוואטסאפ שהוא פורש וזאת מבלי לבוא להיפרד (נושא הפרידה ואיך נפרדים באופן ראוי יעסיק אותי במאמרים הבאים) וכך בעצם האריזה של החוויה תעשה לבד וללא שיתוף. גברים עושים זאת פעמים רבות בחייהם – אורזים לבד. אריזה לבד נתפשת כביכול כאקט עוצמתי וחד משמעי אך הוא למעשה מבטא את הקושי בלשתף אחרים בתוכן הרגשי שעובר על אותו אדם. כאשר אנו משתפים אחרים בתהליך, בחששות בפחדים ובחרדות שלנו יש סיכוי שרק מעצם השיתוף, יפתחו לנו אפשרויות נוספות וכל המציאות תשתנה. בהקשר הקבוצתי, המשתתף שיהיה אמיץ ומוכן מספיק לשתף בקשייו, ישבור את השרשרת רבת השנים של אריזה לבד והתמודדות לבד מול אתגר נפשי. בכך הוא יראה את חולשתו, מצוקותיו ויתכן ויחוש חשוף ובלתי מוגן אך הסיכוי שמשהו חדש יקרה, שיקבלו את חששותיו באופן אמפתי ויכול להיות גם שמשתתפים אחרים ילכו בעקבותיו ויעזו לשתף גם הם. אולי גם על אותו חשש ופחד ממש.

האתגר הגדול בחיים של קבוצת גברים היא לשתף אחרים ברגשותיי, למצוא אומץ ולומר מה אני מרגיש, לחצות עימותים, לומר למה אני זקוק ולא לארוז לבד.