מי שלא אוהב לקרוא לא יבין. על המדפים ברחבי הבית מאות ספרים שחלקם נמצאים שם שנים. הקטנים לומדים לבגרות בספרות עם עותק “התפסן בשדה השיפון” שאני למדתי ממנו בגילם. פרק מספר מסעות טוב, כמה דפים מספר שירה, ס. יזהר על הצד הכבד, או משהו קל וקריא יותר – הם כל מה שאני צריך בסוף היום כדי ליישר את המוח. חוויה מיוחדת עברתי לפני כמה שנים כשנרתמתי לנסות להחיות את כתב העת המיתולוגי “עכשיו”, ופגשתי כמה מהאנשים שמאחורי המילים.

ספרים כבר לא קונים בסטימצקי או באחת החנויות העצמאיות הבודדות שנותרו, וגם לא בשבוע הספר, ואפילו לא בחנויות הספרים המשומשים. כמעט כל ספר שמוכנים להמתין בסבלנות שיצוץ, אפשר למצוא ב”סימניה” או ב”סיפור חוזר”, והמחירים מתקרבים לאלו של “סיפור חוזר”, 20 ש”ח לספר, ועוד מחיר המשלוח.

יום אחד מגלים שכבר אין מקום על המדפים בבית לספרים נוספים, טעמנו השתנה ולא כל מה שיש בבית עדיין מוצא חן בעינינו, ומכאן קרובה ההחלטה להתחיל לשחרר. חבילות ככל שיכולות לשאת האופניים נתרמות ל”סיפור חוזר”, אחרות נלקחות למסיבות החלפות, פה ושם גם העלינו ספר ל”סימניה” במחיר הנמוך האפשרי, והיתה תקופה שפעם בכמה זמן הגיע מישהו והחלפנו כמה מילים בין אוהבי ספר.

ימי סגר הקורונה ייזכרו כתקופה מוזרה בה לא יכול היה אדם לשוטט בעיר מגוריו, ללחוץ יד או לצ’פח או להתחבק עם חבריו, לא לצאת לקניות ולא לדעת האם המשלוח שהזמין יגיע. ואחרי כמה שבועות כאלה? כבר לא מוצאים מה לקרוא בבית.

אצלנו בעיירה מנהג לבריות, להניח ספרים על ספסלים וליד פחי האשפה. מי שרוצה – ייקח, מה שישאר יילעס למחרת בקרבי משאית האשפה.

נועה שכנתנו פתחה קבוצת פייס שכונתית, ותוך יום וחצי עלה הרעיון לפתוח ספריית רחוב שכונתית. דוגמאות, רעיונות ועיצובים היו בשפע, תקציב – לא, ולכן התחלנו עם מה שהיה זמין, ולא עם פרויקט נגרות תפור למידה.

הנה הסיבוב הראשון: שכנתנו שרה תרמה כוננית נאה ומתקפלת, שאם היה לי מקום הייתי משפץ ומכניס הביתה. בימי המגפה היתה העירייה סגורה ולא היה עם מי לתאם, ומכאן מקומה הראשון של הספרייה בחצר הבית:

אחרי כמה ימים חמד מישהו את הכוננית, וכיוון שכנראה היו לו חוש הומור או חיבה לספרים, תרם משהו משלו:

עוד כמה ימים וגם המגירה המוזרה הזו נעלמה, והספרים עברו לספסל בלובי עד שעיריית תל אביב חזרה לעבודה.

כוננית מתכת שתרמה השכנה רוני חיכתה כבר במרפסת הצפופה. הגנה מפגעי החורף היא עניין אחר, יש לנו חצי שנה יבשה לתכנן מה לעשות:

את הכוננית מוטב לקבע למשהו לבל תלך בדרך קודמותיה. הגינה השכונתית שלנו ניטעה על ידי תלמידי בית הספר היסודי “היובל” בו למדתי כמה שנים אחר כך, וילדי שלמדו באותו בית ספר תלו בה תיבות קינון. לפני כמה שנים שופצה חורשת סוטין באופן מינורי אך יפה, וזכתה בכתובים לכינוי “הגינה הכי יפה בתל אביב”. למרבה הצער גודר חלק מהחורשה כ”גינת כלבים” ושכני ואני נלחמים מזה שנים בהשתמטות העירייה מחובתה לנהל את מטרד הרעש הזה, אבל זה מאבק סביבתי שנספר עליו בפעם אחרת. מכל מקום החורשה נחצית על ידי שביל שלאורכו ספסל, ובאחרי צהריימים של קיץ כולם יושבים לאורכו:

בין לוחות הספסל רווחים, והנה הזדמנות להשחיל מוטות הברגה לקיבוע הכוננית מאחר והעירייה לא אישרה להבריג ישירות לספסל. דגתי מהארון מקדח מדורג שנקנה בפרוטות בעליאקספרס ועדיין לא יצא לי להשתמש בו:

ואחרי סאגה שכללה ביקור עם מסיכה בשתי טמבוריות וחזרה עם מוט הברגה שלא התאים לאומים שנמכרו איתו, עלה רעיון אחר. הרי מוטב להשחית קצת את הכוננית לבל תקרוץ לגנב, ובין היתר לפרק את הגלגלים, ולחיבור הגלגלים לרגליים כבר יש תבריג מוכן. קפצתי למומחה ב”כל תבריג”, ואצלו נמצא מוט “3/8 מתאים:

והנה הספריה מורכבת. מוטות ההברגה חוברו לרגליים השמאליות והושחלו לחריץ בספסל. נוספו שלט מנויילן, ובהמשך גם דפנות עץ לתמיכת הספרים:

הספרייה במקומה החדש מושכת סקרנים ותורמים, אחת מהן הופתעה לשמוע שאין פה ספרן שמקבל את הספרים, ורושם מי לקח מה. אין גם כרטיסי השאלה וחותמות על הספרים, ומי שהתאהב בספר ורוצה להשאיר אותו אצלו – בבקשה. אחת השכנות שנרתמה לסייע תעבור פעם ביום לעשות סדר, ואלו כל תשומות הניהול שתהיינה פה. זו ספריה קהילתית ומה שהשכנים יתרמו זה מה שיהיה בה, ולכן מוטב לתרום ספרים בטפטוף מתמשך מאשר כמות גדולה בבת אחת.

בינתיים בכל יום נוספים ונלקחים ספרים, ונהנה לראות עוברי אורח, שכנים, הורים וילדים מסתקרנים ובודקים מה יש על המדפים:

 

 

**אחרי שהוכחנו את רצינותנו בניהול הספרייה במשך כמה חודשים, נרתמה עיריית תל אביב והקימה עבור הספרייה מבנה מסודר, עמיד, בלתי גניב ומוגן מגשם.