אנחנו גרים לתקופה קצרה של שנה בקניה, מזרח אפריקה. אנחנו זה אני, אילנה, בארץ עוסקת בחינוך סביבתי ובקניה אמא וטיילת במשרה מלאה, בנזוגי שהגיע לעבוד כאן תחת שיתוף פעולה אקדמי ושלושת ילדינו בגילאי 3, 9 ו-11. קניה היא מדינה מתפתחת ש”מתמערבת” לאיטה. העיסוק של רב האנשים הוא בחקלאות פרטית, גידול מזון לצורך קיומם הבסיסי ותו לא. ומאידך המדינה מעודדת יוזמות פרטיות, המביאות לשכבה של בעלי מעמד כלכלי גבוה ביותר, כך שיש כאן קניונים מפוארים, אתרי נופש ובילוי אקסקלוסיביים, ובמלים אחרות – הפער הכלכלי בין שכבות האוכלוסייה ניכר לאן שלא תביטו.

אך לא זה מה שרציתי לתאר בבואי לכתוב לאתר בידיים. כאחת שעוסקת בנושאי חינוך סביבתי כבר כמה שנים, וזוהי הפריזמה ממנה היא מסתכלת על העולם, אני לא מפסיקה להתפעל מאיך נראה מקום שתרבות הצריכה עוד לא השתלטה עליו, ואיך אפשר, בקלות, לחיות בדרך מקיימת יותר, גם כדרך חיים וגם בעידוד ממשלתי.

כשהתכוננו למעבר, קבלתי עצה – “אתם נוסעים לקניה? שימו לב שאין לכם שקיות פלסטיק במזוודות. כבר ראינו איך תיירים נעצרים ומקבלים קנסות”. לארוז בלי שקיות פלסטיק?? איך בדיוק? אבל הצלחנו. פחות או יותר. וכשהגענו נדהמתי לראות שאכן אין שקיות פלסטיק במדינה! מה שנקרא אצלנו “שקיות גופיה” שמשמשות רק לקחת מוצרים מהחנות הביתה. עשרות מיליונים של שקיות היו נמסרות ללקוחות בקניה מדי שנה. בשנת 2017 עבר חוק האוסר על מכירה, יצור ואף נשיאה של שקיות פלסטיק, עם קנסות גבוהים ומאסר של עד 4 שנים לעובר על החוק. לא היינו כאן בשנת 2017 אבל באופן שבו רואים כיום שהחוק מיושם, זה כנראה היה בשיווק מאוד אגרסיבי… למשל כששכנה שלי הזמינה אותי לבא לקחת ממנה פירות, וידעה שאני חדשה במדינה, הזהירה אותי – תבואי עם סל, כי אסור שיראו אותך ברחוב עם שקית.

צדי הדרכים בצירי התנועה המרכזיים במדינה היו מלאים בפסולת שקיות. שקיות נמצאו גם בקיבותיהן של הפרות הרועות באזורים אורבניים. שקיות היו סותמות את תעלות הניקוז וגורמות לשיטפונות ולהצפות. כיום מתנהל מחקר המבקש לכמת את השפעתו החיובית של החוק על נזקים שהיו נגרמים לסביבה משקיות, אך את ההשפעה המידית על המרחב הציבורי כבר קל לראות – הדרכים הראשיות כאן מאוד נקיות. אז איך פתאום מסתדרים בלי שקיות?

לקניות (בשוק, בסופרים ובמכולות הקטנות) מגיעים עם סלי קניות. לחילופין, הסופר יספק קרטונים משומשים. ואם יש צורך בכל זאת בסל – ניתן לרכוש סלים רב פעמיים (מחומר המתכלה מהר יותר מאשר ניילון). במקומות שבהם נמכרת סחורה במשקל (למשל פיצוחים, קטניות, תבלינים) – היא נארזת בשקיות נייר חומות. אינני בקיאה בעלות מול תועלת של יצור שקיות נייר והזיהום הנגרם מכך, אך לפחות ברמת ההשפעה לאחר השימוש, אין ספק שהן פחות מזהמות ואצלנו מוצאות את דרכן לקומפוסט.

בוטנים וזרעי חמניה שנארזו בסופרמרקט בקניה. לעומתן חמוציות שנארזו בארץ.

כשהגענו לכאן נדרש לנו רגע להבין איך לנהל את הפסולת שלנו. בור לקומפוסט מיד נחפר בחצר. אך מה עם השאר? למותר לציין כי אין כאן פחי מחזור. אך להפתעתי, גם אין פינוי מוסדר של פסולת. נאמר לי שאם אשלם לחברת פינוי, הם יגיעו פעם בשבוע לפנות את האשפה. אנחנו גרים בשכונה שבה אנשים מייצרים פסולת (לעומת אזורים רבים אחרים בעיר בהם בעלי הכנסה נמוכה אינם מייצרים פסולת שאינה מתכלה) והאלטרנטיבה לתשלום על פינוי הוא שריפת האשפה. זה לא נראה לנו… ומריח רע מאוד.. אבל גילינו להפתעתנו שעם פינוי יומי לקומפוסט, שאר הפסולת שלנו בקושי ממלאה פח אחד קטן שמרוקן פעם בשבוע. בארץ, עם כל המודעות והרצון להפחתת פסולת, עדיין היינו מרוקנים במרץ ל”פח הכתום”, מה שמבחינתי מצביע על כך שכאן יש אפשרויות אחרות, נוחות, לרכוש מזון ארוז פחות.

כשמגיעה המשאית מיד נעשה מיון על ידי הפועלים – כי בכל אשפה ניתן למצוא משהו שיעניין מישהו…. רוב בקבוקי הפלסטיק, כמו גם מוצרי צריכה אחרים ואריזות, מגיעים במיידי לשימוש חוזר. למשל, בדוכן בו סוחטים מיצי פירות – המיץ מוגש בכוס זכוכית במקום, ואם רוצים “take away” בעל הדוכן שוטף ומייבש בקבוקי מים מינרלים המשמשים כמיכל נשיאה למיץ טרי.

מזון “מהיר” שנמכר בצדי דרכים מוגש בכלים רב פעמיים. תה – בכוסות מתכת או פלסטיק הנשטפות לאחר השימוש. חתיכת אננס עסיסית – תינתן בפיסת נייר. כך גם צ’פטי, מאפה שבגרסתו המזרח אפריקאית נע בין פיתה למלאווח ונמכר בדרך כלל בשעות הבוקר – יוצא חם מהכירה ומוגש בפיסת נייר קרועה מאריזת הקמח שייצר את הצ’פאט. אפס פסולת.

כשהוזמנו לאירוע בבית הספר שמחתי לראות כי בעמדת השתייה יש רק כוסות רב פעמיות. כוסות זכוכית למשקה חם וכוסות מתכת למשקה קר. וזה לא כי בית הספר עבר השתלמות בנושא “בית ספר ירוק” והחליטו להפחית במוצרים חד פעמיים… מוצרים חד פעמיים שכאלה אינם רווחיים בשימוש. בנוסף, יש כאן אפשרות לפרנסה – בית הספר משלם לעובדת ששוטפת את הכלים לאורך האירוע.

יום ספורט בבית ספר. עמדת שתייה קרה לאורחים.

אני כל הזמן מתלהבת לגלות מוצרים שאני מכירה כמוצרי צריכה וכאן מאלתרים אותם מחומרים זמינים; גירוף עלים וניקיון בחצר נעשה ממקל מחובר לפקעת סבוכה של שיח מסוים שנוח לנקות עמו. או ענף מוארך שבקצותיו ענפים דקים יותר. או סתם אגודת זרדים דקיקים שנקשרו יחדיו.

חלב טרי אפשר למצוא בחנויות ברחוב המכונות “milk ATM”  אליהן מגיעים עם מיכל ריק וממלאים על פי ליטר. גם הסופרים הגדולים מאפשרים אספקת חלב טרי שכזו במיכלים בשימוש חוזר. לחילופין, רווח המודל הקהילתי לאספקת חלב: שכן המגדל כמה פרות חולבות מקבל תשלום חודשי מראש, ומתחייב לספק חלב טרי ללקוחותיו על פי הכמות שסיכמו. כך מובטחת למגדל פרנסה קבועה ולמקבל השירות – חלב טרי. לא מפוסטר, לא בקרטון, וללא עלויות הובלה.

מכירת חלב בסופר: הביאו מיכל משלכם או רכשו מיכל רב פעמי ומלאו בעצמכם חלב טרי.

כמדינה מתפתחת, המוצרים החדשים שמגיעים לכאן הם מראש ברמה הכי נמוכה שיש. כלומר, אם בסין מייצרים מוצרים לכל העולם, הרי שיש איכויות שונות למוצרים – בהתאם למחיר שאנשים יוכלו לשלם. האפריקאים על כן מקבלים את הסחורה הירודה, זו שעולה מעט ומתקלקלת הכי מהר. זכור לי מדריך שפגשנו לפני כמה שנים בטיול להרים באתיופיה שסיפר לנו ביאוש על כך שכל זוג גרביים שהוא קונה, מתחורר אחרי טיול אחד… הוא לא מצליח להשיג גרביים באיכות טובה כי אי אפשר לקנות באתיופיה כאלו.

זה פותח שוק ענק למוצרי יד שנייה, ואלו לעתים אף עולים יותר ממוצרים חדשים. בבואי לרכוש לי כאן זוג אופניים, כל אחד שדיברתי איתו המליץ לי שאם יש לי כסף – עדיף שאקנה אופניים שהגיעו מאירופה. ולא חדשות שהגיעו מסין. חנויות האופניים מחזיקות זוגות שמגיעים מאירופה במצבי שימוש שונים, כל זוג שבדקתי חסר רכיב כלשהו – כיסא, פדל, גלגל… המוכר חיש מהר הלווה מזוג אחר את החסר. מחליפים. לא קונים.

הצטיידנו בכלי מטבח – בחנויות של מוצרים (משומשים) מאנגליה מוצאים את הסירים הכי עמידים. וכמובן – בגדים: אני מניחה שכמעט כל הבגדים שנאספים אצלנו “למיחזור” מוצאים את דרכם לכאן. השוק עמוס בדוכני בגדים משומשים. תחשבו כמה פעמים מצאתם את עצמכם עם עודפי בגדים וכבר אין למי למסור…? העודף הזה מתקבל כאן בברכה. הבגדים באיכות הנמוכה נחתכים והופכים לסמרטוטי רצפה (מן מטאטא-סמרטוט) הנמכרים בחנויות hardware. כשהתייעצתי עם אמא בבית הספר איפה כדאי לקנות נעליים – ענתה לי שעדיף שאחפש בשוק יד2. הנעליים המשומשות יהיו טובות יותר מכל נעל חדשה שאמצא בחנות בקניון.

מטאטאים מענפים וסמרטוטי רצפה משאריות בדים

ומה עושים במידה וחפץ התקלקל? בעלי המלאכה יושבים בכל פינה. כשמשהו ניזוק – בעל מלאכה שיתקן אותו וישמיש אותו יעשה זאת בחפץ לב ובעלות זעומה. שיא האושר שלי היה לתקן (כבר פעמיים!) כפכפי אצבע. הגעתי מהארץ עם כפכף שהחיבור ליד הבוהן נתלש לו. במקום ללכת לפח בארץ, הוא תוקן (בעלות של פחות מש”ח) ומחזיק מעמד טפו טפו טפו כבר למעלה מחצי שנה. כדורגל שפונצ’ר תוקן. חייטים – מתקנים את החורים שנוצרו באזור הברכיים במכנסיים. ולא צריך לטרוח ולנסוע לחפש חייט – הם יושבים ברחוב, עם מכונת התפירה ומחכים ללקוחות מזדמנים. כמה פעמים קרה לכם בארץ, שעד שכבר מצאתם מישהו שמתקן את חפצכם שהתקלקל נאמר לכם -“במצב כזה כבר לא מתקנים. תקני חדש”…? אני מרגישה שכאן יש עדיין “תרבות” של תיקונים. בעלי המלאכה זמינים מאוד, גובים מחיר שווה לכל נפש, והם לעולם לא ישלחו את הלקוח ריקם… ימצא פתרון ותיקון לכל בעיה.

בחנות האופניים יושב גם הסנדלר. שני תיקונים במכה אחת.

כולי תקווה שחוק כדוגמת החוק הקנייתי להפסקת שימוש בשקיות ניילון יעבור גם בישראל. אחרי הצלחתו בקניה מדינות נוספות במזרח אפריקה אימצו אותו גם. היעד הבא כאן הוא חקיקה כנגד בקבוקי משקה מפלסטיק שעדיין מותרים בשימוש. גם כנגדם כבר ראיתי פרסומים ודרכים לנסות “לשכנע” את הציבור להפחית, אך ללא התערבות של המחוקק הדברים קורים הרבה יותר לאט, רק בקרב האוכלוסייה המודעת והמתאמצת לשנות, ולצערנו היא חלק זעום מן הכלל.

איסור על הכנסת פלסטיק ליער קרורה בעיר הבירה, ניירובי. יער המנוהל על ידי Kenya Forest Service (ה”קק”ל” של קניה)