לאורך השנים הדרכתי סדנאות יצירה בשלל מקומות ולשלל אוכלוסיות. הדבר המרכזי מבחינתי שחשוב לזכור תמיד- לכל אחד הזכות לחוות אתגר, יצירה וגאווה. ולנו כמחנכים יש את הזכות להבין איך לעזור ולהנגיש לכל חניך וחניכה את הכלים הנכונים על מנת שיצליח. כל מפגש דורש ממני לשאול מחדש: כיצד ארחיב את מרחב היצירה של חניכיי.

בכנות, יש קבוצות שעצם המפגש איתן גם הרחיב את מרחב היצירה (והאהבה) שלי. הראשונה שממש מתחה את גבולות התקשורת וההדרכה שלי הייתה קבוצת צעירים עם אוטיזם במרכז פנאי בבר אילן (של עמותת בקהילה המדהימות). בעזרת נשות הצוות הכרתי דרך חדשה להסביר, להדגים וללוות עבודה. הכרתי את הלקות החברתית ותקשורתית, וגם לעיתים המוטורית, ויחד פירקנו כל מטלה לשלבים הכי ברורים וקטנטנים. 

בסוף הקיץ הזה ולאחר 8 מפגשים כבר הייתה לנו פינת ישיבה שלמה- שני כסאות, שולחן ואדנית בהם השווצנו באירוע הסיכום עם ההורים. החניכים שלי מדדו, שרטטו, ניסרו ומסמרו תוצרים חזקים ואסתטיים.

סדנת ט"ו בשבט למשפחות במרכז לעיוור - מחדדים חושים ביצירה

כשניסינו לחשוב איזו פעילות לקיים במרכז לעיוור היה אתגר חדש- איך יוצרים תוצר פלסטי ללא המימד החזותי שלו?

מהר מאוד עלתה ההבנה שאנו מחפשות פעולה יצירתית מעניינת עם ערכים מוספים חדשים. בחרנו ליצור מנדלת זרעים להנבטה.

העקרונות שהובילו את הרעיון:

• חומרים שנעים לגעת בהם- קרטון, דבק קמח, זרעים
• מגוון של גדלים במישוש
• מגוון של ריחות (חוויה עצמתית מדי לחלק מהילדים, מסתבר)
• תוצר שאפשר להנות ממנו גם אחרי היצירה- הזרעים ינבטו ונעקוב אחריהם גדלים

תכנון והערכות

הכלים שלי כמדריכה בכל סדנת יצירה הם רבים ומגוונים. אדגום כמה מהחשובים בעיני:

ציוד היצירה כמובן – והתאמתו מבחינת גודל, משקל, מוטוריקה, רמת סיכון.

חומרי הגלם – המגע שלהם (למשל הופתעתי לגלות רתיעה אצל קבוצת תלמידי חינוך מיוחד בתיכון ממגע עם חימר), אופני העיבוד שלהם, האופן בו הם מוגשים לחניכים, מידת היכולת שלהם להתנקות במקרה והם מכתימים בגדים.

הסברים והנחיות– האם אני מביאה דוגמה מוכנה, שרטוט מדויק, דף שלבי פעולה מפורטים לפרטי פרטים (כמו דף פירוק המשימה). מן הצד השני של המתח- כמה לאפשר לחניכים יצירה חופשית משוחררת ממגבלות השעתוק של הדוגמה הראשונית שלי?

אופני סידור מרחב העבודה – מהו מרחב מיטיב? מרחבי העבודה מפוצלים או במעגל? באיזה אופן אני מגישה את הציוד כדי שישאר מסודר ושמיש לכלל המשתתפים? לשם הדגמה- בסדנת הט”ו בשבט לקחתי מגירות של ארון רכיבי אלקטרוניקה והנחתי בין כל שני ילדים תאים קטנים עם קטניות שונות, ואת הדבק-קמח שמנו בבקבוקי פלסטיק חתוכים.

אז מה עושים בעצם?

הציוד הדרוש:

• קרטון
• קטניות מגוונות
• קמח
• מים
• פפריקה וכורכום

ערבבנו את הקמח והמים עד למרקם של טחינה (המהדרין אף מבשלים את התערובת מראש). הוספנו את התבלינים כצבע-ריח טבעי.

הדבקת המנדלה עצמה היא חוויה ייחודית- נתחיל מהמרכז, נמרח שכבה בעובי חצי ס”מ בערך, ונדביק עליה זרעים במעגל.

נקיף את המעגל הזה בעוד דבק, ונסדר גם עליו היקף חדש של זרעים. וככה בעצם נמשיך להתרחב כלפי חוץ, היקף אחרי היקף במגוון של הדפסים שונים.

כמובן, שחלק מהמשתתפים בוחרים ליצור מעין ציור שונה, אך דווקא הנחיית המעגלים המתרחבים הייתה מספיק מעניינת כדי להשאיר את רמת הריכוז וההשקעה גבוהה למשך זמן ארוך.

לסיכום, עוד כמה מילים על הדרכת חניכים "עם מוגבלות"

לקויות הן הקושי איתו מתמודד האדם- עיוורון, שיתוק, תקשורת…  המוגבלות היא תוצר של האופן בו החברה פועלת ומסודרת. אם כל מבנה יהיה נגיש לכסא גלגלים- הלקות המוטורית לא תהווה מגבלה פיזית. אם נמצא גשרים תקשורתיים חדשים- האוטיזם יהיה רק חלק ממרכיבי האישיות של אותם אנשים לצד מעלות רבות שיבואו לידי ביטוי.

בנוער העובד והלומד התחנכתי לכך שערכו של כל אדם שווה, וכי בכל אדם קיים “זיק טהור” וייחודי לו. עוד דבר חשוב שלמדתי, שיש לנו אחריות כחברה להיות פתוחים לכולם, נגישים לכולם, לצמוח המפגש עם השונות והייחוד. מהפתיחות הזאת כולנו רק נרוויח.

בתמונה האחרונה- מדריכות צעירות במסלול שילוב והכלה שמחכות להפוך את מוקדי הפעילות שלהן לצבעוניים ועשירים יותר. זאת זכות גדולה בשבילי ללמוד מכל המפגשים החינוכיים האלה.