יום יבוא ובו החיים על פני כדור הארץ יהיו בסכנה גדולה.

בעידן זה יעלו מתוך האנושות כוחות ברבריים גדולים, הם יחזיקו בטכנולוגיות חדשות שטרם נראו בעבר, ותהיה להם עוצמה הרסנית ובלתי נתפסת שעלולה להפוך את העולם לשממה.

בטירוף הדעת, הצדדים ייערכו למלחמה כוללת. הם ישקיעו את כל כוחם ומרצם בפיתוח וייצור כלים להשמדה הדדית, עיוורים לדמיון הרב ביניהם. לדברים המשותפים להם, המחברים אותם יחד. בדיוק בתקופה זו, בה עתידם השברירי של החיים יהיה תלוי על חוט השערה, תקום ממלכת השמבאלה.

ממלכת השמבאלה אינה מקום.

אין לה חומות ולא ניתן לעבור בשעריה. לוחמיה אינם לבושי מדים, אין להם סמלים לזיהוי או דגלים, לא בסיס לשוב אליו, אפילו לא שוחות, מקום מסתור לנוח ולארגן כוחות. לוחמי השמבאלה בחרו לנוע, לנצח נצחים, בעומק השטחים של הכוחות ההרסניים.

יום יבוא ובו יידרש מלוחמי השמבאלה אומץ רב, אומץ פיסי ורוחני. ביום הזה הם יצטרכו לחדור עמוק אל תוך הכוחות הברבריים ולפרק אותם מנשקם. עמוק במפעלי הייצור של הטכנולוגיות המתקדמות, בתוך מרכזי הפיקוד והשליטה בהם מתקבלות ההחלטות.

השמבאלה יודעים בביטחון שניתן לפרק את כוחות ההרס, פשוט מכיוון שהם “מאנומאיה” – תוצרי מחשבה:

המחשבה האנושית בראה אותם.

המחשבה האנושית תבטל אותם.

הם יודעים שהאסון הגדול המתרחש בעולם אינו חיצוני לנו, אינו מעשה שטן, ואינו קבוע בכוכבים או בגורל. זהו אסון הנובע מההרגלים שלנו, מסדרי העדיפויות שלנו, ממערכות היחסים והקשרים שלנו, אסון שטבוע בצורת המחשבה שלנו. היא זו שיצרה אותו והיא זו שתבטל אותו. הנבואה מספרת שהיום הזה קרב ובא, ולוחמי השמבאלה צריכים להתאמן, שוב ושוב לתרגל את השימוש בשני כלי הנשק היחידים שהם מחזיקים:

האחד הוא חמלה והשני הוא חוכמה. החוכמה בדבר התהוות הגומלין של כל התופעות. הלוחמים חייבים את שניהם, כלי אחד איננו מספיק. החמלה היא הכוח המניע, האנרגיה שדוחפת את לוחמי השמבאלה להגיע למקום בו הם נדרשים, לעשות את מה שהם צריכים. החמלה מאפשרת להם לצלול לתוך סֵבֶל העולם בלי לחשוש ממנו. כשאינם חוששים מסבל, דבר לא יכול לעמוד בדרכם.

אבל החמלה לבדה חמה מידי. היא עלולה לשרוף את המחזיקים בה לבדה, להמס את ליבם ולהתיש את כוחם. לכן השמבאלה מתרגלים את התובנה, ההשקפה הנכונה, הראייה של התהוות הגומלין, השייכות הדדית שיש לכל דבר השזור, בדיוק כפי שהוא, ברשת החיים. הם רואים נכחה את ההדדיות של כל התופעות, והם יודעים שהמלחמה אינה בין כוחות האור והחושך. הם יודעים שהקו בין טוב לרע חותך דרך כל לב אנושי. לכל מעשה שיש בו כוונה יכולות להיות השלכות גדולות ורבות, אינסופיות. זוהי ידיעה גדולה ורחבה כל כך, קרה כקרח, מופשטת כמעט. לכן השמבאלה חייבים גם את אורה החם של החמלה.

השימוש בשני הכלים יחד, החמלה והחוכמה, הוא הריקוד של לוחמי השמבאלה.

סופה של הנבואה נותר פתוח, כמו קצה של חוט, אולי כדי שננסה לראות מאיפה הוא מגיע, לאן הוא מתחבר, ומה החלק שלנו בטווייה העדינה של הסיפור.

הנבואה על לוחמי השמבאלה עוברת במסורת הטיבטית, מדור לדור, כבר אלף ומאתיים שנה. היא הגיעה לג’והנה מייסי, אקטיביסטית, סופרת ומורה בודהיסטית אשר סיפרה אותה לעולם המערבי.

אני מניח שכל מי ששומע אותה מוצא הקבלות לתקופה שבה הוא חי. אולי היא מגשימה את עצמה בלבבות האנשים, פותחת עבורם את האפשרות לבחור להיות שמבאלה, בכל רגע, שעה אחר שעה.

לחצ.י כאן לקישור לסרטון של ג’והנה מייסי.

לחצ.י כאן לפוסטים נוספים שלי.