ימי הסגר השני, שרב של סתיו, הפגנות, קריאות על מותה של דמוקרטיה, ממשלה בהגזמה. האדמה בוערת. שוב.
אני מנסה להבין איפה אני ממוקם בתוך כל זה, בין מחאה שהולכת והופכת אלימה ובין התבוננות שקטה. אני הולך להפגנות, מחזיק בשלט הצהוב ‘מנותקים נמאסתם’ אבל לא נוח לי עם הסיסמאות. לא נוחה לי ההתמקדות הטלסקופית בראשו של איש אחד. החלוקה לצדדים, המילים שמלבות את השנאה. נפלנו אל הבור הזה כבר כמה פעמים, זו שוב מנטליות מלחמה. כשאתה מבקש להביס את הקיסר בכוח, אתה הופך לקיסר בעצמך. זה דבק בך כמו וירוס, אותה המחלה.

וגם, נניח רק לרגע שביבי נתניהו מפנה את כס המלוכה. מי יתפוס את מקומו? איזה מנהיג יקום מאיתנו?היו לנו כבר שר אוצר שאסף מעטפות, נשיא שלא שלט ביצר, ראש ממשלה שסיפסר באישורי בנייה. האנשים חלפו, המפלגות התחלפו, החשיכה נותרה. כשביבי יילך – אני לא חושב שראש הממשלה הבא יהיה הדלאי לאמה. וגם אם יקום רועה הצאן שלו חיכינו – מי יהיו השותפים שלו? על מי הוא יישען? כמה חזקה תהיה רשת התמיכה?

הממשלה הזו והעומד בראשה הם רק סימפטום (מושלם) למחלה. הגיע זמן אנטיביוטיקה, אבל לא נמצא מרפא אם לא נבדוק מאיפה באה מלכתחילה. מה הם התנאים להתפתחות של שחיתות? מאיפה באה השתוקקות שאין לה שובע? חיים של חוב? מאיפה בא הצימאון לכוח? מתי התחילה הסתיידות העורקים שלנו כחברה, מתי נסתם הלב, ומה הסיבה?

בערבים אני קורא בספר, “איך לבשל את חייך – ממטבח זן להארה” מתחיל ונרדם, ושוב חוזר למחרת לאותו העמוד, לאותה השורה. לקחתי אותו איתי לעבודה, בהפסקת הצהרים אני גונב כמה דקות, הספר נפתח מעצמו בפסקה הבאה: “בחיים האלו אינך יכול להחליף דבר עם אף אחד. אפילו נאד בודד אינך יכול להפליץ עבור מישהו אחר, ממש כפי שאף אחד אינו יכול להפליץ אותו עבורך. רק אתה יכול לחיות את חייך. וכל מה שאתה פוגש בדרך הוא חייך שלך”*.

התרגלנו לחשוב שאנחנו דווקא כן יכולים לעשות החלפה. המצאנו את הכסף. אנחנו נעבוד, נרוויח ונשלם, ומישהו אחר ידאג לכל היתר. רוב היום הוא יהיה עם הילדים, יטפל בחולים, בהורינו המזדקנים, יחתן ויפריד מתגרשים, יקבור את המתים. הכסף פותר אותנו מהטרחה שיש בגידול והכנת האוכל, מהידיעה מאיפה הוא בא, מעבודות הניקיון, מהשלכות הצריכה, מעַבְדוּת של ילדים. אפילו באסונות סביבתיים אפשר לסחור – לשלם למדינה אחרת כדי שתקבל את הזבל שלך, או לקנות את הזכות להשליך לאטמוספירה גזי חממה.

מצאנו לנו פרילנסר, מיקור חוץ, האפשרות להיות מנותקים מכל הדבר המלוכלך והדביק הזה שנקרא חיים.

פשוט. שָׁלֵם, נָשֶׁק וְסַע לעבודה.

אם כחברה, הדברים שזוכים אצלנו להערכה הם הצלחה כלכלית, מכונית חדשה, חופשה שנתית, קידום בתפקיד, וזה מה שמוגדר אצלנו כ”הגשמה עצמית” (אפילו השם נורא), מה הפלא שנבחרי הציבור שלנו רודפים אחרי כסף, כוח וכבוד? ההנהגה שלנו לא מנותקת מאתנו. היא מתאימה לנו בדיוק. כפפה ליד. היא תמונת מראה. אנחנו יוצאים לעבודה, קורסים בערב מול הנטפליקס ומשליכים את יהבנו על המדינה, כאילו החיים שלנו זו האחריות שלה**.

חשוב ונכון בעיניי ללכת להפגנה, קווים אדומים נחצו, אנחנו במדרון חלקלק ולא צריך לחכות להתרסקות על הקרקעית. כשאני בהפגנות אני מתמלא עידוד; מאחורי השלטים אני בדרך כלל פוגש את ארץ ישראל הטובה. אבל העבודה האמיתית היא רק שלנו, היא לא נגמרת בבחירות או בהפגנה, היא מחייבת לחשב מחדש ערכים וסדרי עדיפויות, ומחייבת לשתף כל החלקים שבחברה. העבודה הזו נמצאת בכל רגע ומקום, והיא מורכבת מהרבה רסיסים של תשומת לב ולקיחת אחריות, בתוך המשפחה, בבית הספר, בקהילה, בתור בסופר, בעבודה, בנהיגה.

אי אפשר להתנתק מזה.

* הציטוט של Sawaki Roshi והוא מאפיין את ההומור של הזן.

כתיבת הספר הושלמה ב 1237 על ידי דוגן ומהווה הוראות לעבודת הטנזו, טבח המנזר. הוא מדגיש שוב ושוב את האחריות לכל פעולה, את שימת הלב המוקדשת לכל פרט בהכנה פשוטה של אורז, ניקוי הכלים וההכנות לארוחה הבאה. דבר לא נעשה בפיזור הדעת, כלאחר יד, ב”מולטי-טאסקינג”, כאילו הכנת הארוחה היא איזו הקדמה לדבר האמיתי / הבא.

** ברור לי שחלקים הולכים וגדלים בחברה הולכים ונחשפים לעוני. ברור לי שהם באמת חייבים לעבוד את רוב זמנם כדי לממן תנאים בסיסיים של מחייה. הדברים שכתבתי לא נאמרו מתוך זחיחות ויהירות – הם מופנים בראש ובראשונה כביקורת עצמית אליי ואל חיי. במקביל, אני הולך ומגלה התעוררות מבורכת של קהילות, עמותות ובודדים שמקדישים את חייהם לריפוי וחיבור מחדש. אני שואב מהם השראה ומחפש את הדרך שלי להצטרף לעשייה.