לוח או קרש ישרים, מקציעים עם מקצועה רגילה בעלת סוליה שטוחה. מספיק מעברים בכיוונים הנכונים, ויש לנו לוח ישר, מפולס וחלק.

כאשר נרצה להקציע לוח או קרש בעלי רדיוס, או מגרעת מעוגלת בלוח, נעשה את העבודה הגסה בניסור ובעבודת מפסלת עד קצת מעל קו הסימון, ונמשיך עם מה שיש לנו – ספוקשייב, שופין מעוגל, נייר לטש על בלוק מעוגל.
בנגרות המודרנית – ניסור בעזרת מסור סרט, ושיוף עם כלי בעל תוף ליטוש מסתובב או נייר לטש על בלוק מעוגל.

הכלי שקניתי מסקרן – זו מקצועה שניתן לשנות בה את רדיוס הסוליה, בהתאמה לרדיוס הקרש המוקצע.

זיהוי הכלי

הכלי דומה לסטנלי 20, השייך למשפחת כלים בעלי כמה שמות, שניתן להבין לפי שמותיהם שהם מיועדים להקצעת משטחים קמורים או קעורים Compass plane, Circular plane, Boat plane, ובעברית תיקנית – מַקְצוּעָה קְמוּרָה.

צבע הכלי, וכמה פרטים בכלים שפורסמו יחד איתו במודעה, כיוונו לתוצרת רוסית, ואכן מתברר שהיו שייכים לאביו של המוכר, נגר שהגיע איתם ארצה לפני שנים.

בדיקה קצרה ברשת העלתה שהיצרן הוא Voskov, מפעל ליד סנקט פטרבורג (לשעבר לנינגרד) שהחל את דרכו בימי הצארים במאה ה- 18 כמפעל נשק, תחמושת ומטבעות, ולפני כמאה שנה עבר לייצר כלי עבודה, ממש “וכיתתו חרבותיהם לאתים”. הכיתובים על הכלי מציינים את לוגו היצרן (“B” נהגה כמו V באנגלית), ואת מחיר המקצועה: 10 רובל.
הבורג הלבן עשוי בחלקו פלסטיק, מה שמתארך את הכלי למחצית השניה של המאה ה- 20.
כלים מתוצרת מפעל זה אינם “נחשבים”, “יפים”, או עולים כמו המקור המערבי שלהם, אבל אלו כלים הגונים שנותנים עבודה, וכרגיל לכבוד הוא לי לשפץ ולשמר כלי שהיה שייך לנגר מקצועי. כיאה לכלי סובייטי, גימור החלקים החיצוניים גס, אך התאמת החלקים המכניים טובה, והפלדה איכותית.
כבר כמה זמן חיפשתי כלי כזה, יותר למען הסקרנות מאשר לשימוש

 

פירוק הצפרדע והלהב

הכלי הגיע חלוד, ועם ברגים תקועים. הפירוק התחיל לכן בריסוס WD-40 לאן שצריך, ובכמה מקרים המתנה של יממה כדי לתת לשמן לחדור, ריסוס נוסף ורק אז הפעלת כוח.

בפירוק התגלה מכלול להב מאוד דומה לסטנלי מס’ 4, וצפרדע לא מאוד שונה. מקפיד לצלם כל שלב בפירוק כדי לסייע בהרכבה, ולשמור את כל החלקים הקטנים בשקית בעלת סוגר. בהמשך נשלחו כל החלקים הקטנים ליממה באמבט חומץ, לריכוך החלודה:

פירוק גוף המקצועה

פה כבר התחיל להיות מעניין. חשוב לנקות את הבורג הגדול לכל אורכו, ולגרום למוטות הקטנים המחברים את הסוליה לגוף, לזוז.

WD-40, המתנה, מדגש ופטיש קטן והפינים יוצאים. כמה סיבובים די בכוח, והסוליה נפרדה מהגוף. המוטות המחברים את הפינים לגוף השתחררו רק לאחר ריסוס מסיבי והפעלת כח.

לאחר התלבטות הופרדה גם הצפרדע מהסוליה. אם לא הייתי רואה סירטון ביוטיוב איך עושים את זה, לא בטוח שהייתי מנסה. ריסוס ב- WD-40, יממה המתנה, ריסוס שוב ואז מכות פטיש חצי קילו על בלוק מאולתר מפטיש פלדה קטן, והעסק זז הצידה כמו במחבר הנגרות sliding dovetail

הרכבה

החלקים הקטנים בילו כאמור יממה באמבט חומץ, נשטפו תחת זרם מים תוך שיפשוף במברשת, בדגש הסרת חלודה ולכלוך וניקוי הברגים והתבריגים, נשלחו לכמה שעות לאמבט מי סבון כדי לסתור את החומצה, נוקו שוב, ויובשו היטב. הניקוי המכני היה עדין מאוד, עם מברשת שיניים ישנה. מקצת החלקים צופו בציפוי להגנה מחלודה, ספק השחמה וספק גילוון, ולכן לא רציתי לשייף אותם עד המתכת כפי שעשיתי כששיפצתי מקצועה קודמת. המקום היחיד בו השתמשתי בנייר לטש היתה הסוליה.

לחלקים הגדולים היתה לי פחות סבלנות וגם לא אמבט מספיק גדול, ולכן הסתפקתי בטבילה קצרה יותר, בחצאים.

לפני ההרכבה שומנו כל החלקים בנדיבות, הברגים שומנו בשמן מכונות עדין ועברו כמה סיבובים עם האומים המתאימים כדי לוודא שימון כל התבריג.

ההרכבה נעשתה בסדר הפוך לפירוק – חיבור הצפרדע לסוליה בעזרת פטיש קטן, חיבור המכלול לגוף בעזרת הבורג עם האום הלבן הגדול, והשלמת החיבור על ידי שני הפינים בקצוות.

עכשיו כשהחלקים משוחררים, שתי תמונות המראות איך סיבוב הבורג הלבן משנה את רדיוס הסוליה לקעורה או קמורה לפי הצורך. בתמונה האחרונה מורכב הלהב, עדיין לפני השחזה.

 

השחזת הלהב

בכל שיפוץ יש עז. הפעם התברר שבעליו הקודם של הכלי ניסה ליישר את גב הלהב עם מלטשת סרט ויצר ממש מדרגה, במדרגה שריטות עמוקות וקצת גימום (שקעי חלודה). סביר גם שמישור המדרגה לא מקביל לגב הלהב המקורי, והתמונה כולה לא נראתה טוב. להב כזה עלול להיות מוחזק פחות טוב, ועלול לקרטע בהקצעה ולפגום קשה באיכותה.
בדקתי ולהב חלופי של מקצועת שולחן סטנלי מס’ 4 רחב בערך במ”מ אחד ולא יעבור בפתח שבסוליה (“פה”), מה שיחייב עבודה רבה לרבות הקטנת רוחב הלהב בעזרת פצירת מתכת.
הוחלט לנסות להשמיש את הלהב – בתמונה לאחר יישור ראשוני של גב הלהב על נייר 60 כלוב ללוח ישר, הכנת המשחז על אותו נייר כאשר הלהב אחוז במוביל השחזה.

איך נראה המקור?

חברי שי הוא רסטורטור מקצועי. הרהיטים שמגיעים אליו יוצרו בעזרת כלים ידניים, הוא משפץ אותם ככל הניתן באותם כלים ובאותן שיטות, ולכן הרבה יותר מצויד מאשר חובב כמוני.

קפצתי לשי כדי להתייעץ על מצב הלהב, ובהזדמנות זאת לצלם את החיקוי ליד סטנלי 20 מקורי. בהשוואה ביניהם – הסטנלי מושקע יותר מבחינת פרטי עיצוב ורמת גימור, וקצת צר יותר, מה שיותר נוח ליד שלי. עם זאת מניח שהטרקטור הסובייטי הירוק הזה יעבוד טוב בדיוק כמו הסטנלי.

ניסיון הקצעה ראשוני

היו כאמור ספקות לגבי מצב הלהב, סיימתי לכן השחזה מהירה והקרבתי שארית עץ אורן רך לניסוי, והתוצאות לא היו טובות.

התעצבנתי כבר בהשחזה, כיון שבגלל המדרגה בלהב לא היה נוח להוריד את הגראד בסוף ההשחזה, ונותרה שריטה באבן המים.

בתמונה הראשונה מעט שקעי חלודה קטנים (גימום) בקצה הלהב. זה קורה בכלים ישנים ולפעמים אפשר לחיות עם זה. יש לי מפסלות ולהבי מקצועת חריצים במצב גרוע מזה. להב כזה לא יצלח לעבודה נקיה ואיכותית המצופה ממקצועה מחליקה מאחר ובמקום הגימום תישאר בליטה או פס בולט בעץ, אך עדיין עשוי לצלוח לעבודה גסה, או לכמה מעברים עדינים בהסטה קלה זה לצד זה.

כאן התקבלה ההחלטה להחליף את הלהב.

עז נוספת התגלתה בצ’יפ ברייקר, שהוא החלק הצמוד ללהב, ומטרתו להסיט את שבבי העץ מעלה. המחט מצביעה על המקום בו נתקעו שבבי עץ בין שני החלקים, במקום שלא אמור להיות רווח כלל, ומתברר שצפויה פה עוד עבודה רבה בהסרת חומר מהצ’יפ ברייקר

להב חדש

מכלול הלהב די דומה למכלול המוכר ממקצועת השולחן הנפוצה סטנלי מס’ 4. הלהב שנקנה עולה 40 ומשהו ש”ח והוא להב באיכות בסיסית.

בתמונה הראשונה משמאל לימין: צ’יפ ברייקר מקורי השונה מזה של סטנלי, להב חדש של סטנלי, הלהב המקורי הפגום, ולבר קאפ מקורי.

בתמונה השניה להב (ישן) של סטנלי מורכב על הצ’יפ ברייקר המקורי, ניתן לראות שהוא רחב יותר, ובבדיקה התברר שלא יעבור דרך הפתח בסוליית המקצועה. הלהב האמריקאי\בריטי של סטנלי ברוחב “2 כלומר 50.8 מ”מ, ואילו הרוסי – 50 מ”מ בדיוק.

הדרך הפשוטה, היותר בטיחותית והמייגעת להצר להב כזה עוברת דרך מלחצי מסגרים ושופין אימתני, והיתה לוקחת לי שעות. שי מיהר ולכן השתמש במלטשת סרט, תוך קירור שוטף של הלהב לטמפרטורה שיוכל לאחוז בו ביד חופשית (חימום המתכת עד שתקבל צבע אדום\בורדו יוציא אותה מחיסום ויהפוך את הלהב פריך, ויחייב טקס שלם של חיסום והרפיה). שימוש במלטשת סרט בצורה כזו אינו מומלץ, ומסוכן למי שאינו מיומן. המלטשת עלולה לשייף לכם את היד כמו ששייפה את הפלדה, והלהב עלול לעוף ולפגוע במישהו.
בתמונה האחרונה בדיקה שהלהב אכן עובר דרך הפתח בסוליית המקצועה.

ניסיון הקצעה

אחרי השחזת הלהב החדש, עדיין המשיכו שבבים להיתקע בין הלהב לצ’יפ ברייקר, ועם כמות שבבים כזאת אי אפשר להקציע.

הצ’יפ ברייקר (החלק הצמוד ללהב) והלבר-קאפ (זה שמעליו, מימין בתמונה התחתונה), לא היו במצב אידיאלי. כאן נראים אחרי כמה דקות על אבן השחזה, הפסים המבריקים בקצוות הנראים למטה בתמונה התחתונה, הם אלה הבאים במגע עם חלק הלהב שמתחתם. לא היה טעם להמשיך להוריד מהם חומר כיוון שאין לזה סוף.

 

מכאן עברתי ללוח עץ אורן רך, בניסוי וטעיה שיחקתי עם המקצועה עד שהתקבלה תוצאה סבירה.

הדרך המקובלת היא סימון הקו אליו נרצה להגיע, הסרת כמה שיותר חומר עד סמוך לקו – בתמונה העליונה מסור ומפסלת, אחת הדרכים לעשות את זה. כיוונון רדיוס המקצועה כך שיהיה קטן מרדיוס הקו המסומן, ועבודה על הנדנדה עד שמגיעים אליו.

כאן היתה לי הרבה עבודת כוונון כדי להבין איך העניין עובד, ולכן הקצעתי ללא קו סימון. בבורג קידום הלהב חופש גדול מדי, לקח זמן למצוא את המיקום המדויק של הלהב יחסית למנוף, ואת מידת ההידוק הנכונה של הלבר-קאפ. את כוונון הלהב הצידה עשיתי עם פטיש קטן כמו במקצועת עץ, אחרי שהתייאשתי מהמנוף.

בתמנה התחתונה ספוקשייב, הכלי המקובל יותר להקצעת קווים עקומים – מין מקצועה עם סוליה קצרה מאוד. לרדיוסים קטנים קיים גם ספוקשייב עם סוליה מעוגלת.

 

 

לסיכום

כלי שנקנה מתוך סקרנות ולא מתוך צורך, ולכן המתין לזמן ולמחיר המתאימים, ולימד אותי כמה דברים על מה יכול להשתבש בקניית כלי ישן. הכלי בסך הכל עובד אחרי השיפוץ, אבל די בקושי.