אני לא מגיע להנחות את מעגלי הגברים ממקום סטרילי. אמנם, נעמה בת זוגי הנפלאה והנאמנה דואגת לפנות אותי בשעות שלפני ההנחיה בכדי שאנוח היטב, אנקה את גופי ונשמתי, אזין את עצמי באוכל ובתנועה ובעיקר אהיה עם עצמי וצרכיי. ועדיין לעיתים אני מגיע לשעת ההנחיה עצוב, חסר אונים, מבולבל, חסר כיוון, עייף או מוטרד.
באחד ממפגשי הבוקר, הגעתי להנחות מעגל גברים אחרי שהיה לי מאוד קשה עם הילדים בבית בהתארגנות הרגילה וגם בדרך לגן. תיקון טעות: בכל בוקר יש פוטנציאל מסוים לכך שיהיה קשה – השאלה היא רק עד כמה אני גמיש, יצירתי, סבלני ויכול לנשום בתוך המצבים האלו. באותו בוקר לא התמודדתי היטב, כעסתי על הילדים והגעתי למעגל מעורער ועמוס בתחושות אשם. השעה הראשונה של הפגישה לא זרמה טוב. ההרגשה הייתה של תקיעות וחוסר ויטאליות. לפתע אחד המשתתפים שאל אותי מה שלומי והצביע על כך שאני נשמע “לא בטוב ומוטרד”. בכך שראיתי את הקריאה (הנכונה) שלו כהזמנה עבורי לדבר ולא כפגיעה באגו או כחשיפה שלי עם קשיי , אפשרתי לעצמי לדבר על הדברים שקרו לי בבוקר בחיק המשפחה, על התסכול שאני חש כאשר אני כועס, על האנרגיה המתרוקנת ממני, על תחושות האשמה והאכזבה מעצמי שאני לא עומד בציפיותיי מעצמי כאבא לעיתים. מישהו במעגל ניסה לתת לי עצה ולכוון אותי כיצד לנהוג. אמרתי שאני לא זקוק כרגע לעצות או הכוונה וברצוני רק לשתף. לאחר שסיימתי את דבריי השתרר שקט בחלל לדקה ארוכה. לאט ובטוח התחילו המשתתפים לשתף בזה אחר זה כל מיני התנסויות שיש להם על ילדיהם ומשהו באוויר נהיה יותר קל ומאפשר.
האם זאת יד המקרה? האם מצב רוחי השפיע על המעגל וחסם את הזרימה בשעה הראשונה? האם החשיפה שלי מסייעת לאנשים להיפתח או משתמשת במרחב לצרכיי האישיים וחוסמת חלק אחר מהמשתתפים?
גברים מגיעים ונשארים במעגלי הגברים בהנחייתי (כך אני חושב) בעיקר בגלל שסגנון ההנחיה שלי והאישיות שלי היא בגובה העיניים. קודם כל אני לא משתמש במילים טיפול, מטפל, מטופל. למה? אולי כי יש בזה משהו מפחיד שגברים בתחילת דרכם אל תוך עצמם, חוששים ממנו. יש שם משהו פגיע ותלותי מידי בעבורם. בגלל זה כנראה גברים הולכים הרבה פחות לתהליך טיפולי מאשר נשים (וגם נמצאים פחות במקצועות הטיפול והחינוך) – יש משהו מפחיד בללכת לאיש מקצוע שבדמיון ידע עלי הכול, ייחשף לחולשותיי ואני אצטרך להסגיר לידיו סודות כמוסים שלמדתי לשמור עליהם במשך שנים רבות ולהסתדר לבדי בעולם ללא עזרה. כאשר אני מגייס גברים למעגלי גברים בהנחייתי, תמיד אשאף להעביר להם את מה שאני עושה ואת הערך שירוויחו מהמעגל כמעט מיד. אין לי צורך או רצון לשמור על עמימות  – אני יודע בדיוק מה המעגל מסוגל לתת ומה הוא נותן לגברים שמשתתפים בו ואני גם אומר את זה בפגישה הראשונה האישית שלי עם הגבר שרוצה להצטרף.
במעגלים אני מספר על עצמי ותופס את עצמי כסובייקט ואת המעגל כמהלך אינטר-סובייקטיבי, כלומר, מלבד התפקיד שיש לי כמנהלן, היוצר, המאפשר, המאכלס, המקפיד והשומר על התדירות של המעגל ועל קיומו, אני גם נמרוד האדם, האבא, הבן, הבן זוג והאיש שמסתובב בעולם יפה ומשוגע ומחפש איך לאכלס רגשות, תחושות ומחשבות בתוך עצמי. הזרקור הראשי ניתן תמיד למשתתפי הקבוצה: הם יקבלו עדיפות לספר את סיפוריהם, להביא את רגשותיהם ואת הדילמות, הקשיים והאתגרים מחייהם. אשתדל לא לתפוס מקום של מישהו אחר. יחד עם זאת שנוצר המקום ושיש לי אפשרות להביא את עצמי בהחלט אעשה זאת ואשמש דוגמה חיה כיצד עלי כמשתתף להביא את עצמי באותנטיות, בחיבור לרגש, בחיבור לאמת פנימית, בעוצמה ובדרך שתחבר אלי אחרים. בדרך זו אני עושה מודלינג לדרך אותה אני רואה כראויה לתפיסת מקום במעגל ובכך מסייע למשתתפים לתפוס את מקומם ולהביא את עצמם בכנות.
ישנם אנשי מקצוע רבים שיחלקו על המילים שאני כותב כעת. באסכולות קלאסיות רבות בפסיכולוגיה,  המטפל צריך לשמש כאובייקט – לוח חלק שעליו המטופל או המטופלים בקבוצה משליכים את עצמם ובכך עושים רפלקציה. המטפל נשאר דמות עמומה, לא ידועה ברובה וכביכול רק מנהלת, מתווכת ומסייעת לתהליך אך לא נוקטת עמדה, מתערבת, מתערבבת או מספרת מה היא חשה, חושבת ומרגישה. אני מבין את היתרונות הרבים בדמות כזו בטיפול אך אינני מסוגל ורוצה להיות כזה.
ייתכן שלגברים מסוימים דרך ההנחיה שלי לא תתאים ואפילו תכאיב. אנשים מסוימים אכן יזדקקו לדמות השומרת על איפוק ואינה חושפת את עצמה במרחב. תפקיד כזה יבלבל אותם, יגרום להם מבוכה ותיסכול כי הם יזדקקו לאדם מאוד אובייקטיבי, שמור ואסוף. אני לעומת זאת יכול להכריז שמשהו גורם לי לעצב או תסכול. למשל, גבר מסוים (שסבל מאלימות מצד אביו) היה בקונפליקט מולי. אין לי ספק שהמפגש איתי שיחזר עבורו רגעים מכאיבים בעברו. מטפל קבוצתי היה בוודאי נותן פירושים פסיכואנליטיים על המצב. אני לקחתי אחריות על חלקי בקונפליקט ועל התנהגויות שלי שכנראה פגעו באותו אדם וגם שיקפתי לו שאני רואה ונותן תוקף לכאב ולאכזבה שהוא חווה. בעשותי כך אני מקווה ליצור דמות אב שאיננה חפה מטעויות אך גם יודעת לקחת אחריות, לבקש סליחה ובעלת רצון לתקן ולרפא יחסים. כאשר אנו ילדים אבא הוא כל יכול, כאשר אנו בוגרים אבא הוא גם מרפא ודואג וגם שוגה ומתקן.
התפקיד שלי כמנחה בתחילת המעגל הוא קריטי. אני יוצר את המרחב הפיזי והנפשי, מאפשר לתרבות אחת להתקיים ומכחיד אחרת, שומר על המעגל מהתפרקות וקריסה ודואג בכל העת לתת ערך ומשמעות על מנת שייווצרו מפגשי המשך. יחד עם זאת, כבר בשלבי ההתחלה אני נותן הצצה אל העתיד הרחוק למשתתפים. אני חוזר ומדגיש שאני כמנחה מוגבל ביכולותיי, אני עלול לטעות או להיות חסר סבלנות למישהו. אני עלול לקוות לרצות ולצפות שמשהו יתרחש או שהמעגל ינהג לפי נורמות שאני חש שהן נכונות וראויות. באותה נשימה אני אומר שאני כמנחה רואה רק חמישה אחוז מכל מה שמתרחש במפגש ולכן אני זקוק למשתתפים שיפתחו בתוכם ובעצמם איכויות הנחיה. למה הכוונה? שהגברים יחושו בנוח לאט לאט לשאול אחד את השני שאלות, להצביע על עיוותי תפיסה, לבטא נדיבות, אכפתיות ואחריות אחד כלפי השני ובעיקר שיחושו  “שלא רק נמרוד הוא המנחה היודע, המחליט, הנכון והצודק”. המעבר מסמכות חיצונית שבה “אומרים לי מה לעשות ומכוונים אותי בשאלות – לסמכות פנימית בה יש לי אוטונומיה לשאול, להביע את עצמי ולהבין שבכל רגע נתון כל אחד הוא משתתף ומנחה המעגל – מעבר זה הוא הדבר הגדול ביותר שיכול לקרות וקורה למעגל באבולוציה הפנימית שלו.
לסיכום: הדרך בה אני בוחר להנחות את מעגלי הגברים שהקמתי משקפת את אישיותי ואת דרכי בעולם – כנות רדיקלית מתוך ידיעה שהצרכים של המשתתפים במעגל קודמים לשלי ומתוך כוונה שכאשר אני מביא את צרכיי לקדמת הבמה זה משרת את צרכי המעגל והתפתחותו. גם אם זה לא קל וחושפני להיות בעמדה זו.