כמו כל מיזם סביבתי גם הקמת גינת ירק בשפ”פ (שטח פרטי פתוח) דורשת שיתוף פעולה והתגייסות של שותפים לדרך.
הסכמת רוב הדיירים בבניין משותף ורתימתם למיזם היא הכרחית לקיומו והתקיימותו לאורך זמן.

היקום העניק לי ילד עם צרכים מיוחדים. מגפת הקורנה סגרה את מערך הטיפולים הפרונטליים וביניהם גם את הטיפול בגינון, כמו עוד הרבה מוסדות ושירותים.
בני נותר ללא הטיפול שהוא כל כך היה זקוק לו ואני כאמא, שאינה מוכנה לקבל מצב של חוסר אונים, חיפשתי דרך להוציא אותו מבועת הזומים המלחיצה אל הבחוץ.
הבניין בו אנו מתגוררים מיועד לתמ”א 38 מזה למעלה מעשור. משום כך לא נעשתה בו שום השקעה לטווח ארוך בחצר הבניין או בכלל. זהו בניין ישן שהתברך בחצר מפוארת בגודלה בחזית ובעורף, אבל מלבד שממה וארגז צרכים לחתולים לא היה בה הרבה בנוסף.
כבוגרת מספר קורסיי גינון, את הרקע הגנני כבר היה לי. נותר לי לגייס את משאב היצירתיות.
אט אט ותוך כדי עבודה, רכשתי את כלי העבודה ההכרחיים: קלשון חפירה, מגרפה, את חפירה, כף חפירה. בהמשך כבר התפנקתי עם ציוד נוסף.
קרקע שלא עובדה, לא אווררה ולא דושנה במשך שנים היא קרקע חסרת חיים. היה צורך להחזיר לה צבע ללחיים.
האדמה היתה מכוסה עשבים שוטים וההרכב שלה הקשה מאוד את העיבוד שלה.
לא התייאשנו. תמיד ניתן במצב כזה להשתמש בשיטת הno dig. שיטה המניחה כי בהינתן קרקע קשה או מייאשת לעיבוד אזי ניתן לבנות עליה קרקע עשירה וחיה, שתסייע לה בהמשך להפוך גם היא למאפשרת חיים.
פריסת קרטונים חופפים ישירות על הקרקע, תוך מניעת חדירת חמצן ואור שמש “תחנוק” את העשבים הלא רצויים ובהמשך תמחזר את עצמה ותתפרק להיות חלק מהקרקע. מעל הקרטונים בניית שכבה של זרדים ועלים יבשים ומעליה, שכבה שלישית, של תערובת שתילה מדושנת. תחימת הערוגה בגזעי עצים, תוחם דשא או מסגרת עץ להגבהת הערוגה, למניעת בריחת אדמה יקרה בעת השקייה או גשם. כל ערוגה תצטרך להגיע לפחות לגובה של 30 ס”מ.
אז מה היה נחוץ לבניית הערוגה:
– תערובת שתילה מאווררת.
– ביו הומוס להעשרת הקרקע (במקומות בהם בחרתי לאוורר את האדמה עם קלשון חפירה – מבלי להפוך אותה. רק על מנת להכניס חמצן ולאפשר חדירת דישון ומים)
– לוחות עץ ומחבריי זוויות לבניית מסגרת הגבהה לערוגות (כמובן שמברגה חשמלית זה איכות חיים מובטחת בבנייה שכזו)
– קרטונים (עדיף ללא כיתוב וצבעים)
– השקיה: בלית ברירה נאלצנו להסתפק בממטרות, שהיו קיימות במקום, ומדי פעם לתגבר עם צינור השקיה. ברור מאליו שבהינתן צנרת ,אליה אפשר לחבר מחשב השקיה קטן וצינורות השקיה, אז עדיפה השקיה מבוקרת על כל צורה של התזה. יותר חסכוני, יותר ניצול של המים ופחות מחלות עלים.
ויצאנו לדרך.

שלב ראשון: השגת אישור לשימוש בשטח המשותף של הבניין

פנייה לוועד הבניין ובקשת רשות להקמת ערוגה אחת בשטח הגינה, מלווה בהסבר על הרעיון של הקמת גינת ירק בחצר הבניין וכיצד יתרמו מכך כלל הדיירים.

פניתי לוועד הבניין וביקשתי את הרשות להקמת ערוגה אחת בשטח הגינה. אחת, מה היא כבר תפריע? התחייבתי שההוצאות יהיו עלי ושמנגד אקח עלי את האחריות לכל קשר עם הגנן.
זה לא היה קשה. זה לא שהם ויתרו על משהו משמעותי. אנחנו לעומת זאת הרווחנו עולם ומלואו.

שלב שני: רתימת רוב הדיירים למיזם

ליצור לבד זה נחמד אבל זה לא מה שיביא לשינוי בסביבה שלנו. רתימת רוב הדיירים בבניין לפרויקט תגרום לכך שהגינה תשמר ממעשי ונדליזם, צרות עין וסתם רצון להתנגד.

בכל פעם שירדתי עם בני לעבד את הערוגה היחידה לקחתי איתי ילד נוסף מילדיי הבניין. עד מהרה סייעו לנו, בדרכים שונות, כמעט כל ילדי הבניין והחלו לבקש ערוגות משלהם. להזכירכם זמן סגר ראשון. המרחק המותר ליציאה מהבית היה עד 100 מטר והתקהלות הייתה אסורה. מי יתנגד שהילד יצא מהבית לנשום אוויר? ועוד תחת השגחה.
הילדים במהרה הביאו איתם גם את הוריהם לחזות ביצירה ההולכת ומתפשטת בחצר הבניין. כל יום קמה ערוגה נוספת וילד אחר תקע בה דגל.
הגענו למצב בו לכל משפחה בבניין הייתה ערוגה משלה, בה גיננו הילדים לבד, איתי או עם הוריהם.

שלב שלישי: טיפול בהתנגדויות

למוסס התנגדויות זה לא פשוט אבל חיוני על מנת שהפרוייקט יקיף כמה שיותר מהדיירים ולא יגרום לקרע במארג העדין של מגורים בבניין משותף. כמה שיותר מהר יטופלו ההתנגדויות כך יהיה יותר קל לקיים את הגינה ואף לאשר תקציב מהוועד לתחזוקתה.

היו הרבה התנגדויות בעיקר סביב השימוש במים שעלה מאפס למשהו אחר. התנגדויות בשל הרעש שנוצר סביב הגינה. רעש ילדים צוחקים ומותחים שרירים. התנגדויות על לכלוך מהגינה שחדר לחדר המדרגות ועוד.
זה דרש שכנוע, זמן והשקעה כספית עצמית אבל בעיקר זה התמוסס בזכות הילדים, שהיו יורדים אחד אחד לגינה ויוצרים סביבה עיסוקים שונים.
הוצבו כיסאות ושולחנות קטנים לילדים ליצירה ולמידה באוויר הפתוח. אורגנו משחקים ויצירה משותפת. עוד ועוד מבוגרים הגיעו לחזות בפלא שרקם עור וגידים. בעצם, נוצרה קהילה שמצאה בגינה פינה לרגיעה בזמן שכל העולם נדמה שהשתגע.

שלב רביעי: שיתוף בתוצרים

כיוון שהמים המשקים את הגינה הם לתשלום כלל הדיירים וכיוון שבסופו של דבר השטח הוא של כולם – לא ניתן לקיים חלוקה רק לידיים העובדות הלכה למעשה בגינה. זה לא תמיד יהיה קל לחלוק עם האנשים שלא רק לא מסייעים אלא אף מנסים לטרפד אבל זו הדרך להשכין שלום ולשמור על קיומה של הגינה לטווח הארוך.

אז הגיע השלב המופלא שבו האדמה מתחילה להחזיר באהבה על ההשקעה שהידיים והלב השקיעו בה. ראשונות הגיחו העגבניות ולאחריהן המלפפונים. אחריהם לא איחרו להגיע החצילים והפלפלים. העונה הראשונה לא הניבה הרבה. אבל את מה שהניבה חילקנו לכל הדיירים. החלוקה הזו גרמה תחושה של החזר השקעה, גם בקרב הדיירים שבחרו שלא לקחת חלק ולאמץ ערוגה. לפתע הגינה נתפסה כרווחית, כדאית, על אף שכל יופייה נבע מצמחי תועלת והיא לא כללה צמחי נוי כלל.
בעונות שבאו לאחר מכן גדלה התוצרת עם כל כמה שהאדמה עברה תהליך של החלמה. כל עונה הביאה איתה ניסיונות נוספים בגידולים שונים והתרחבות במספר הערוגות ובגודלן. פה ושם שולבו גיאופיטים ומספר צמחי נוי רב שנתיים כדי “לשחד” את אחרוני המתנגדים. אבל בעיקר מה שקרה זה השלב החמישי…

שלב חמישי: הפצת הבשורה

רבות כבר נאמר על חשיבות החקלאות האורבנית כריאה ירוקה, עצירת סחף קרקע, אגירת מי תהום, הורדת טמפרטורה ועוד. אבל בעיני מעל הכל הגינה נוצרה כדי לפתור צורך מאוד בסיסי וזה הwell being של המשפחה הפרטית שלו. ואם באותה נשימה זה שיפר גם את של האחרים ויכול לשפר את של רבים אחרים מסביבי אז אני בעניין. תפיצו, תשתפו, תחלקו ותזכרו שבסופו של דבר כדור הארץ הוא של כולנו.

על מנת לפתוח צוהר לקרני השמש יצרנו בגדר החיה חלונות אל המדרכה. תושבי השכונה עברו לצד ה”חלונות” הללו והחלו להאט הליכתם, לעצור, לשאול שאלות, לגשת לצפות, לבקש הסברים על הצמחים ובעיקר לרצות בפלא שכזה גם בבניין המשותף שלהם.
בעקבות גינת הירק שלנו החלו לצוץ בשכונה עוד ועוד ערוגות. עוד ועוד גינות ירק קטנות, מהססות, שעושות את דרכן לפלא בפני עצמן.
כל גינה צריכה השקעה. כל גינה צריכה עבודת ידיים, גב והגרת זיעה. אבל בעיקר כל גינה צריכה קהל, או קהילה, מישהו שייהנה מימנה, שבזכותה ילמד להעריך ולאהוב את הסביבה שלו ולגלות כלפיה אכפתיות.

מה נשאר מזה אחרי כמעט שנתיים?

אחריי 3 עונות של גידולי צמחי תועלת הגינה כרגע בשלבי הכנה מתקדמים לעונת החורף.

הצמחים המסיימים כבר נחתכו בגובה הקרקע כדי להשאיר את בית השורשים באדמה. התחלנו לפזר ביו קומפוסט כדי לרענן את האדמה. העברנו קלשון להכנסת חמצן לקרקע. והכי חשוב – סטראטרים בר בהכנה בשטח שהקצו לנו בחווה החקלאית בעיר. מקבלים שם הרבה אהבה וממתינים להתקררות מזג האוויר.

הגינה ממשיכה לקיים סביבה קהילה פעילה שחיה ונושמת אותה. אנחנו משתפים בידע וגם בסטארטרים שנותרים לנו בעודף וחוגגים את הטבע עם כל מי שמגיע לביקור.