שנה ראשונה בלי לקנות אדמה

זה כבר הרבה זמן שאני רוצה להפסיק לקנות אדמה ודשן, אולי אפילו זרעים. השקים של אדמת השתילה כל כך כבדים לנשיאה עבורי, ואפילו אם אני מביא אותם עם עגלה מחנות הפרחים אל תוך הדירה שלי, להרים אותם מתוך העגלה עושה לי כאבי גב. המחיר של האדמה גם מכאיב לי – בכיס. זה כל כך משונה בעיני לקנות אדמה. כמו לקנות אוויר.

החלטתי השנה שאני אכין לעצמי אדמה ובתוכה אני אגדל את הצמחים שלי, מהם לנוי, למרפא ולמאכל. ייצור האדמה התגלה לי כחוויה לימודית מרגשת מאוד. אולי אפילו יותר מהחוויה של גידול צמחים, עניין שבו כבר צברתי ניסיון לא מבוטל.

אני מתעורר בבוקר מהרעשים של האוטו-זבל, ועוד לפני שאני משקה את הצמחים, אני ממשש את האדמה השחורה והעשירה שנמצאת באחד הדליים במרפסת שלי. היא מריחה נהדר ואני מרגיש לרגע שאני לא נמצא בתוך תל-אביב בחודש ספטמבר אלא ביער בן שמן באמצע העונה הגשומה (עונה, זהו אולי רעיון שיתפוגג עתה כרעיון מארגן במציאות).

יש כאן ארבעה דליים. שניים מהם מרכיבים את דלי הבוקאשי הדו-קומתי שבאמצעותו אני מקפסט בתהליך אנארובי את שאריות המזון הטבעוני שלי. שני הדליים האחרים מכילים תרכובות של אדמה יבשה (ממגרש נטוש הנמצא סמוך לביתי) שעורבבה עם עיסת המזון החומה והמקופסטת למחצה שהגיעה מהדליים הראשונים. תכולת כל אחד משני הדליים האלו נמצאת בדרגה שונה של תהליך הפיכתה לאדמה שחורה. זה דבר שיכול להפתיע, אבל בעניין הזה של “ייצור אדמה” שום דבר לא מסובך, ואת הכל אפשר להבין באמצעות מבט או מגע בלתי-אמצעיים: החיידקים של הקומפוסט ניזונים מהקליפות המיותרות ומהמזון המקולקל שלי ומפיקים ממנו ארוחה מזינה עבור שאר היצורים הנמצאים באדמה. אז התולעים, הפטריות ומגוון רב של בעלי חיים זעירים שה’ ברא כחלק מהאדמה (שממנה הם באים ואליה הם חוזרים), ממירים את העיסה החומה לחומר פלאי שממנו צומחים כמעט כל הצמחים בעולם. לאורך החודשים שבהם שרויים יחדיו העיסה החומה (הקומפוסט) והגרגירים החומים (החול), החומציות של התערובת פוחתת, ענפים ועלים שעורבבו בקדרה מעניקים לה מידה מסוימת של אווריריות, גופי המזון מתעכלים ומתפוררים, והדלי כולו מתכייל עם העולם ומתאזן בפנימיותו. התהליך קורא לחושים שלנו להתעורר: לדלי אין ריח כי הוא סגור הרמטית, אבל אם פותחים את המכסה בחודשים הראשונים של הטרנספורמציה, הריח עוד מזכיר ערימת אשפה. עם הזמן נדמה שהערימה הצבעונית הזו מתעוררת לחיים בתסיסה אנרגטית ומשמחת, ועם תחילת הבחישה עם גרגרי החול המינרליים, הריח החמוץ של החומר הופך בהדרגה לריח המוכר והאהוב של אדמה טרייה. בו-זמנית, התערובת משנה את צבעה מחום אפרפר ועייף לגוון העמוק של קפה או שוקו חזק.

אם הטרנספורמציה כולה נעשת בעונת המעבר, תתחיל החקלאית העירונית את הקיץ או החורף עם מספיק אדמה כדי לפזר מתנות לשכנים. זו מתנה משונה אך מרגשת, והיא מצמיחה שיח מעניין עם שאר דיירי הבניין.

אדמה היא פלא גדול מאוד. בעיר אנחנו לא מרגישים את זה כל כך: האדמה מכוסה על ידי אספלט ובטון (שניהם עשויים ממנה, או, על כל פנים, מחלקים שלה) ולכן היא נתפסת כחומר ככל החומרים – מוצר שקונים, משנעים, ממצבים בכל מיני כלים ואפילו זורקים לפח כשהוא מיצה את תפקידו או הורעל (למשל על ידי “ראונדאפ” או קוטל עשבים אחר) עד רמה כזו, שאין בו כבר שימוש.

אבל אדמה היא עדיין פלא. הודות לניסיון התפרני שלי לחסוך כסף ומאמץ, גיליתי שהאדמה היא דבר חי. גם באדמה ה”סופית” וה”מוכנה” שנמצאת בדלי הרביעי והאחרון שלי יש גושי מזון חצי-מפורקים שעוד ישמשו כחומרי הזנה בהשהייה איטית לצמחים שיגדלו בתוכו. קצרה היריעה מלתאר את כל דברים המופלאים שעוד יקרו בתוך האדמה הזו בעזרת ה’. 

הפח הוא שקר

כשהייתי ילד והלכתי עם משפחתי אל הטבע (אני מתכוון אל הטבע המובהק, משום שהכל חלק מ”הטבע”), אמרו לי הוריי שאסור לזרוק אשפה בטבע. הם אמרו, שגם גלעין תפוח או קליפת בננה הם לכלוך ביער. משום כך, עדיף להניח את כל מה שמיותר בפח האשפה.

בפח אנחנו מניחים את כל מה שאנחנו לא רוצים. מהפח הדברים כולם נעלמים לאן שהוא. אז שב ומתמלא הפח על ידינו ושוב מתרוקן על ידי כוח מכושף ועלום, מעין יד נעלמה. המבוגרים יודעים רק מעט יותר מהילדים: הם יודעים בדרך כלל שתכולת הפח הקטן, שממוצב בדרך כלל מתחת לכיור במטבח, נשפכת אל תוך המיכל הירוק והגדול שנמצא בתחתית הבניין. נדמה שהפח הגדול הוא לילדים הגדולים מה שהפח הקטן הוא עבור הילדים הקטנים – קופסת קסמים המעלימה כל דבר הנמצא בתוכה למשך יותר מיממה. 

אולי יודעים חלק מהמבוגרים שהאשפה שבפח הגדול משתנעת באמצעות צי של משאיות גדולות, רעשניות ודרשניות מבחינה אנרגטית, אל המטמנה, אך מה שקורה שם גם הם בדרך כלל לא יודעים. המשאיות מובילות את הפסולת שלנו אל מעין פארודיה מוזרה על מושג הקומפוסט. בפשטות, כמעט הכל מוטמן באדמה (בעיקר באדמת הנגב, בסמוך לאוכלוסיות מוחלשות, לישובים בדואים). הזבל נזרע, נשתל, אבל לא מזין ובוודאי שלא צומח. האשפה שלנו היא שעטנז מסוכן של חומרים המסוגלים פוטנציאלית להתעכל במהרה בבטן האדמה (אילו היו מקבלים את התנאים הראויים לכך) יחד עם חומרים שגם כן יכולים להתפרק ולהצטרף למחזור החיים והמוות של הפלנטה הכחולה, אך דרוש להם זמן רב יותר לשם כך. בסופו של דבר, המטמנה, הפסאודו-קומפוסט הזה, פולטת פחמן רב אל האטמוספירה, מרעילה את עולמנו ומביאה אותו טפח נוסף למצב הגהינומי שממנו אנו חוששים – חום קשה ומידבור מואץ של ארץ ישראל. הפח הוא שותף תמים לכאורה באסון האקלים החמור של זמננו שעלול לכלות את חיי נכדנו ואת חיי נכדיהם. זה ניכר בצורתו: הפח הוא הכוסית הקטנה שמציעים בטעות לאלכוהוליסט.

במילים אחרות: הפח הוא שקר, הקומפוסט הוא אמת.

הפח מבטיח שכל הדברים המסריחים, המגעילים והלא-נחוצים לכאורה יעלמו, אבל הוא לא מעלים אותם. הקומפוסט מבטיח את אותו הדבר, מקיים את הבטחתו, ואף מוסיף על כך גם ניסים אדירים. הוא מבטיח את השתתפותנו במעגל החיים והמוות, ובכך גם מאפשר לנו לקיים מצוות רבות ולהאריך ימים, לא רק כאינדיבידואלים אלא כגרגירי חול זעירים בתוך קהלה האדיר של האנושות. בעזרת ה’, נהיה כולנו כמו האדמה ולא כמו פח האשפה.