המועצה בה אני מתגוררת כרגע מתפרשת על שטח שחלקו על ראש הרכס וחלקו למרגלית הרכס ובוואדיות היורדות. גם לאלו הרוצים להתהלך ברחובות המועצה, זו לא משימה קלה. העליות והירידות יכולות לשחוק ברכיים, ולא מעט הם האנשים שבוחרים להתנייד ברכב, מזהם שיהיה, ולמרות הפקקים המתעצמים, שכן יש כביש אחד ראשי בכל המועצה, והוא צר. שלא נדבר על התחבורה הציבורית בישראל שבלשון המעטה פשוט איננה מספקת. אז איך נוכל להאשים את הציבור, וביניהם את עצמנו, שאנחנו בוחרים בדרך הקלה והמהירה להתנייד – ברכב הפרטי? לא נוכל.

אבל נוכל, אם נרצה, לכתוב ספר שמעודד הליכה, כפי שעשתה ליאת בלוך עם ספרה “פרח רחוב”. בספרה היא מעודדת התמדה בהליכה ומנמקת את השקפתה עם שלל אנקדוטות ומשלים. על חלקם אכתוב כאן במאמר הזה ואתן את התייחסותי. בתור אחת שמתגוררת בין עליות לירידות, הבחירה הטבעית שלי להתניידות בקרבת ביתי היא אופניים חשמליים. אז מה יש לרוכבת אופניים חשמליים להגיד על הליכה?

הקניית הרגלים

“טיול רגלי בשטח הוא הרפתקה מסעירה. אצל רבים מאיתנו כמו נצרבו הדברים בדי-אן-איי, גם אם נטשנו ופנינו לכיוונים אחרים, גם אם טיולי בתי הספר ותנועות הנוער השתנו והתמתנו. באופן כלשהו, המסורת הזו שעדיין חיה בתוכנו, מצליחה לפעם, היא חלק מהגדרת הישראליות.”

בין היתר, בספרה, ליאת נוגעת בנושא הקידמה שהוביל אותנו לכך שאנחנו כבר לא הולכים לצורך התניידות, ושהליכה היום נהייתה בעיקר פעילות לשעות הפנאי שנעשית כספורט או במהלך טיול בחו”ל. אחת מהטענות של ליאת, ולדעתי היא גם צודקת בזה, זה כשהיא כותבת על הילדים “שהולכים כיום הרבה פחות.” ליאת כותבת, “בעבר לא היה נהוג להסיע אותם ממקום למקום, והם שוטטו רבות ברגליהם. הלכו לבית הספר, לתנועה, לספרייה, לבקר חברים.” אולי אלו המתגוררים ביישובים קטנים יזדהו פחות עם האמירה הזו, אבל בעיניי היא מוצדקת. בתור ילדה ונערה הייתי משוטטת בחוץ עם חברים, במיוחד בקיץ, אבל גם לאורך כל השנה. ההורים שלי לא היו זמינים להסיע אותי ממקום למקום. כשרציתי להתנייד מחוץ ליישוב בו גדלתי – תפסתי טרמפים או לקחתי את האוטובוס. אבל גם אני, שלא גדלתי בעידן הזכוכית, נאסרתי על ידי אימי להסתובב בלילה לבדי, ואם הייתי צריכה להגיע ממקום למקום בשעות החשיכה, גם אם בתוך היישוב בו גדלתי, אימי או אחד מבני המשפחה היו מסיעים אותי.

האם אתם יכולים להגיד בלב שקט שהילדים שלכם או הילדים סביבכם מתניידים ברגל? האם הם מבקשים מכם שתסיעו אותם לחברים, לחוגים או לתנועת הנוער? ואם כן, מה הסיבה לכך? אולי אתם גרים בעיר, המרחקים רבים ואתם דואגים לשלום ילדיכם. זה נהדר ואין בזה שום רע. תדאגו להם. אבל אם זו לא הסיבה, אם זה סתם הרגל, אולי שווה לחשוב על לשנות אותו ולהקנות הרגל חדש – התניידות ברגל.

זו רק הצעה, לא הטפת מוסר.

“השינוי בדפוסי החיים של חברה צרכנית משאיר מעט מקום להתניידות רגלית. כך לדוגמה, הוצאת המרכז המסחרי אל מחוץ לעיר מחייב שימוש ברכב על מנת לערוך קניות.”

לפעמים אני מרגישה שאין לי ברירה אלא לנסוע ברכב. התחבורה הציבורית כמעט ולא מתפקדת בישראל, ויש הרבה קניות לקחת, והרכב הרבה יותר נוח. אני מבינה את זה. וחוצמזה, כמו שליאת כתבה, ובצדק, התכנון העירוני כיום מכריח את הציבור להשתמש ברכב לצרכים בסיסיים. אבל אם ההליכה חשובה לנו לצורך ההליכה ולא רק לצורך ספורט ופעילות גופנית בשעות הפנאי, יש שיטות להגביר את כמות ההליכה ביום. בין היתר, ליאת מציעה, זה לחשוב על החניה. פעמים כה רבות קורה שבמהלך התכנון העירוני לא נלקח בחשבון כמות המכוניות שבסופו של יום יחנו במרכז המסחרי ולא תמיד יש חניה. על פי ליאת, שווה לא לטרוח לחפש חניה בקרבת היעד ולהחנות במרחק הליכה קצר מהיעד. להנות קצת מהאוויר, מלהיות בחוץ, ההליכה יכולה לשחרר ולהפיג לחצים לפני הגעה ליעד.

עוד עצה נהדרת של ליאת שאהבתי במיוחד ומתאימה למשפחות עם ילדים קטנים – הליכה לגן או לבית הספר. בכל בוקר, הכניסות לבתי הספר והגנים עמוסות במכוניות והכול רועש ועמוס ונורא נורא מלחיץ. אהבתי מאוד את העצה של ליאת להתחיל מהליכת בוקר לגן. מזג האוויר נאה בדרך כלל בשעות הבוקר וזו דרך נהדרת להתעורר. ואם אתם לא גרים בקרבת הגן או בית הספר, אפשר לנסוע ברכב ולהחנות קצת יותר רחוק משאר ההורים, לא לקחת חלק בכל הבלגן בחניה, לא להחנות בצורה מסוכנת או בלתי חוקית, וללכת יד ביד עם ילדיכם בשקט לגן או לבית הספר. לדעתי, זו חלופה נהדרת גם ללחץ של הבוקר בכניסה למוסדות, וגם win win situation כזה.

“לא הרבה אחרי שישתנה השיח, יחלו להשתנות גם ההרגלים.”

תנועה כמו תזונה

“מעניין לראות שבשני המקרים – גם בתזונה וגם בתנועה – מדובר למעשה בצריכה מופרזת של אנרגייה, ובצורך למצוא דרך להפחיתה. בשני המקרים, השינוי עשוי להביא עימו רווח ברור לגופנו ולבריאותנו.”

פה ליאת משווה בין צריכות שונות של אנרגייה והובילה אותי למחשבה כוללת יותר – בעצם מדובר בתרבות הצריכה שלנו. כל תרבות הצריכה נוגעת בכמה אנרגייה אנחנו צורכים. צרכנים “טובים” יותר צורכים יותר אנרגייה – בין אם בתזונה שמבוססת בעיקרה על אוכל מעובד ומסעדות, בין אם בתרבות השפע שבה רוכשים שלל מוצרים למרות שאין בהם צורך, ובין אם בבחירת ההתניידות שלנו. ייתכן ואני לא הצרכנית המושלמת וכנראה שאף דיי גרועה, אבל כשאני בוחרת להשתמש ברכב על פני הליכה ברגל או רכיבה על אופניים כשמדובר במרחקים קצרים, אני בהכרח לוקחת חלק בתרבות הצריכה, חלק שבעיניי הוא שלילי, אבל הוא בדיוק מה שהחברות הגדולות רוצות שנעשה.

חשוב לצמצם בצריכה. הרבה מהטכנולוגיה שהגיעה לעולם שלנו הומצאה על ידי אנשים שרצו למצוא פתרונות יעילים לבעיות קריטיות. לא כל הטכנולוגיות, זה ברור לי, אבל רכבים, למשל, זו כן אחת מהטכנולוגיות האלו. פורד, או מי שזה לא יהיה שהמציא את הרכב הראשון, רצה לייעל, לקצר ולהנגיש את ההתניידות לכל הציבור. נכון, רוב הסיכויים שהוא היה עשיר וחשב על אנשים עשירים כמוהו וכנראה שגם רווח כלכלי היה בין המניעים הראשיים שלו, אבל הוא לא תיאר לעצמו או דמיין את הנזק שההמצאה שלו תוביל אליו. אותו הדבר, לפי התאוריה שלי, קרה גם עם הפלסטיק, הטלפון הסלולרי, וכך גם יקרה עם הבינה המלאכותית, אם לא נהיה חכמים יותר. כל כמה שנים מישהו מיישם המצאה שיכולה להציל את האנושות, ואכן, היא עושה את שלה, אבל השימוש של בני האדם לרעה בטכנולוגיה מוביל לכך שרק דחינו את הקץ ולא הצלנו את האנושות. אני מאמינה שאפשר אחרת. אנחנו רק צריכים להשתמש בטכנולוגיה בצורה מודעת ולמטרה הנכונה.

“דיאטת האנרגייה כוללת רכיבים רבים והיא כוללת גם הליכה.”

ליאת צודקת. תנועה היא כמו תזונה, ויתרה מכך – כמו כל צריכה אחרת. ברוב המקרים, כשמפחיתים בצריכה מגיעה רווחה נפשית ופיזית, מין תחושת הקלה. הדיאטה שהיא מדברת עליה היא לא הפירוש המילולי של המילה “דיאט” באנגלית שזה תזונה, אלא ליאת מתכוונת בעצם להפחתה ולצמצום, שזה הוא ה-R הראשון בחמשת ה-Rים של הפרמקלצ’ר – Refuse. הליכה היא הפחתה בצריכת אנרגייה שאנחנו גם ככה לא אוהבים – דלקים פוסיליים.

בעצם ההליכה, אנחנו גם חוסכים באנרגייה שלילית, ועל הדרך מוציאים אנרגייה חיובית, עושים ספורט, מזיזים את הגוף, עושים לגוף שלנו טוב. עצם ההליכה מפנה זמן לעשות סדר במחשבות, לשמוע מוזיקה או להיחשף למוזיקה חדשה, להתעדכן עם חברים בטלפון או להזמין אותם איתכם להליכה. הליכה מאפשרת לנו להפחית באנרגייה מלאכותית כדי להתמלא באנרגייה אנושית וכדי להתחבר לסביבה שלנו.

“אם הבילוי המועדף על הרוב היה הליכה, הרי שהמרחב בו אנו חיים היה מרובה שבילים ושמור מכל משמר.”

עניין החיבור הוא נקודה חשובה שאפשר לדון בה קצת. לרוב האנשים, חשוב המרחב בו הם גרים, הם דואגים לנקות את ביתם ולטפח את גינתם. הזבל נזרק לפח ולא על הרצפה, ובסך הכול נעים להם בביתם והם מרגישים בנוח. אני לא אוהבת הכללות ולכן חשוב לי להדגיש שלא אצל כולם זה כך, בין אם מבחירה, מהרגלי חיים או מחוסר ברירה. הנקודה שלי היא שלאנשים חשוב איפה שהם נמצאים הכי הרבה – הבית, המשרד, הרכב. אם היינו הולכים יותר בחוץ, החוץ היה חשוב לנו יותר. אנשים שמטיילים בחוץ הרבה הם, בדרך כלל, אנשים שמתנדבים לנקות את הטבע, שמציעים לשתול עצים ולהצל את הרחובות. אם כולנו היינו כאלו, הטבע היה נקי, היה צל, והיו לנו עצי פרי לרוב. בעיניי זה קצת פרדוקסלי כמות הזבל שיש בטבע בישראל יחסית לכמות שהישראלים מבלים בטבע.

 

שאלות חשובות

“עלינו לשקול את הבחירות שאנחנו עושים. האם הן מקדמות אותנו? משתלמות עבורנו? מי ירוויח אם ניקח את הילד ברגל לגן? אם נמיר חלק מנסיעותינו בהליכה?”

אז אני אחת כזו ששוקלת את הבחירות שלי, לפעמים קצת יותר מידי, ומה שמוביל את ההחלטות שלי זה שיקולים סביבתיים. כמעט תמיד יש להם את המשקל המכריע והם מטים את הכף דיי בברירות. אבל גם אני חוטאת גדולה כשלפעמים אני בוחרת לנסוע באוטו מאשר ללכת ברגל או לרכב על האופניים החשמליים שלי. למען האמת, מאז שיש לי אופניים חשמליים אני לא משוטטת ברגל, אלא אם אני לוקחת את הכלבה לטיול או עושה זאת למטרת ספורט. בסופו של יום, אני יודעת שהליכה ברגל עדיפה לי, לקהילה ולסביבה, אבל אני בוחרת ברכב או באופניים משיקולים של זמן או חנייה לרוב, ולא שיקולים סביבתיים.

“אם נלך, אם נשוטט, לא נשרת איש. שאלה כזו יכולה לעזור לנו בבחירות שאנו עושים מדי יום: מי נהנה מבחירה זו? האם אנחנו מעוניינים שהוא ייהנה?”

פה ליאת נגעה לליבי.

בחיים שלנו היום, הכול נהיה עניין של רווח והפסד. כשאנחנו נוסעים ברכב, או לחילופין, בוחרים באופניים החשמליים, המרוויחים העיקריים הם אילי הנפט, בז”ן, חברת חשמל וחברות הרכב. כשאנחנו בוחרים בהליכה ברגל, אנחנו המרוויחים העיקריים, יחד עם הקהילה והמשפחה, אותם אנחנו פוגשים בדרך וחולקים אותה. כשאנחנו בוחרים בהליכה, אנחנו בוחרים בעצמאות שלנו, אנחנו מחלישים את השליטה של האח הגדול בנו, אנחנו לוקחים שליטה על החיים שלנו.

השיקול הזה מוביל אותי בהחלטות אחרות, למשל כשאני שוקלת איזה מוצרים לרכוש. מוצרי הקוסמטיקה, ניקיון והיגיינה שלי הן, כמעט תמיד, מיוצרות בישראל על ידי חברות מקומיות מרכיבים טבעיים. אשתדל לרכוש את המוצרים בחנויות מקומיות קטנות מאשר על פני רשתות (אשתדל להימנע מניצת הדובדבן, למרות שזה לא קל כלל), גם אם זה אומר שאשלם יותר. תמיד אעדיף לרכוש מזון מבשלנים ביתיים, ירקות ופירות ממשקים מהאיזור, ובכלליות, להפחית את ההתניידות שלי עבור מוצרי צריכה ולמצוא כמה שיותר מזה ממקור מקומי וקרוב. אם זה מה שמוביל אותי בחיים בכל כך הרבה החלטות יומיומיות, למה לא גם בנוגע לשימוש ברכב?

לסיכום

“מגורים בכפר הם זוללי שטח, זוללי אנרגייה. אנחנו אכן אמורים לגור בערים, לצופף מגורים, ובה בעת לטפח את הטבע העירוני ולאפשר את השבת הפרא לכמה שיותר אזורים, לאן שרק ניתן.”

ליאת צודקת, אין ספק.

לאחר קריאה מעמיקה של הספר הקצרצר והנעים שלה, אני יכולה להגיד בפה מלא שאני מסכימה עם מה שהיא כתבה, ולמרות שהיא לא חידשה לי דבר, היא העמיקה את ההבנה הסביבתית שלי וחידדה את תפיסת העולם שלי. אולי גם לכם זה יקרה. אולי היא תיתן לכם השראה ומוטיבציה לשנות משהו בהרגלים שלכם. גם אם לא תפחיתו את השימוש ברכב אבל תצאו מהבית להליכות קצת יותר, הספר של ליאת הגשים את מטרתו. אם הליכה היא לא נחלתכם, שבעים ומשהו העמודים של הספר ייגרמו לכם לשקול שנית את השיגרה שלכם ולחפוץ לבחור בהליכה.

בהחלט, אני יכולה להעיד שמאז שקראתי את הספר של ליאת חלו כמה שינויים בתפיסה שלי, במיוחד לגבי חניה. אני מתחילה לחפש חניה מרחק יותר גדול לפני שאני מגיעה ליעד ולא רק בקרבת היעד, ואני מתבאסת הרבה פחות אם אני מוצאת חנייה שמצריכה הליכה. קריאת הספר, בין היתר, גרמה לי להעריך את מצב החנייה ברחוב שלי, שאמנם אני לא חונה ממש ליד ביתי אלא צריכה לחפש חנייה ברחוב, אבל אני זוכה ללכת, ורגע להביט בנוף העמק היפה, בהר הכרמל או בכוכבי השמיים, וזו ברכה.