כאשר אני מתכונן למעגל גברים זה חלק מעמל יומי. אני מגיע למרחב בו אני מנחה (מרכז אוריאל המופלא במושב אלוני אבא, בסלון ביתי או בקליניקה מהממת של חבר מטפל) ופשוט נותן לעצמי את הזמן לשהות במרחב לפני שהמעגל מתכנס. להשאיר מאחורי ילדים, בית ומטלות זה לכבד את עצמי ולתמוך בעבודה שלי ובאנשים שמגיעים אלי למעגלים. בעצם הנתינה הזו אני מאפשר לעצמי לנשום, להירגע, להרפות ולעבור למצב של קשיבות לעצמי כך שהמשתתפים של המעגל יגיעו אוכל להיות פנוי ככל האפשר עבורם ועבור הצרכים שלהם ושל המעגל. אם אני כעוס או עצוב או מוטרד או מנותק או כל תחושה ורגש שנוכחים בי, זה בסדר גמור. אני לא מנסה להתנער מתחושות אלו אלא פשוט נותן להן להיות וגם מנכיח אותן במעגל אם הן לא נעלמות עד שהמעגל מתחיל. גם ההזמנה שלי לגברים היא לבוא בכל מזג אויר פנימי וחיצוני.

במעגלים מתמשכים בדרך ובצורה שאני מנחה מגיעות עם הזמן כל הצורות של החוויה האנושית – פחד, שמחה, עצב, תקווה, גועל, עוררות, סלידה, נחת, מחנק ואהבה. אני כותב בזהירות שאין כמעט תחושות, רגשות או מצבים שזרים עבורי ולכן המעגלים מכילים מצבים שונים ומשונים.

אז למה לי מעגל גברים עכשיו?

עיקר המענה שמעגלי הגברים בהנחייתי נתנו למשתתפים בשנים הראשונות היה מקום לשיתוף, הקשבה, שייכות ומרחב מלווה ותומך עבור גברים לעבור ביחד את החיים במקום לבד. הסיבה שאלו היו המענים של המעגל לא מגיעה סתם כך. זה בגלל שהנביעה והאש הבוערת היו בתוכי כאלה. אלה החסכים והצרכים שאני כאדם הייתי זקוק להם ולכן באופן לא מודע אלה היו גם המעגלים. יש הרבה אמת בתובנה שהפצעים שלנו הם גם מקור הכוח עבורנו. התשוקה והכמיהה לרפא ולעבור תהליך מתעצמת כאשר אני עושה זאת עם ולעזרת אנשים אחרים. יש בתהליך משהו עבור האחרים אבל גם המון עבור עצמי, אחרת כל המהלך לא היה מעניין אותי מלכתחילה. אם אני מצליח להתבונן באומץ בפצעים שלי, טמונה שם מתנה וכוחות אדירים.

ולכן, בשנה האחרונה מעגלי הגברים שלי עוברים שינוי. ממעגלי גברים שהדגש בהם הוא על חברות, שייכות, הקשבה כעת הזרקור מופנה ליחסים בינאישיים, התנסות בדיסהרמוניה וקונפליקט ומעגלים שיש בהם גם וגם. גם מקום מקשיב ומכיל וגם מקום שיש בו אכזבה, פגיעה חרטה וסליחה. הכוונה הפנימית הראשונית שממנה התחלתי להנחות מוצאת מרפא ומזור ושקט, כלומר משהו בי ובהתבגרותי נרגע והתאזן ואילו המקום של הקונפליקטים רוצה לקבל קדימות ואת מרכז הבמה. בעבר לעימותים היה פחות מקום במעגלי הגברים כי לי היה פחות מקום עבורם.

התנסות בדיסהרמוניה וקונפליקט במעגל

בעבר כאשר משתתפים היו מחליטים לעזוב את המעגל הדבר היה מטלטל אותי מאוד והייתי חש תחושות אשמה וכעס על עצמי שאולי לא הייתי מנחה מספיק טוב, שלא השכלתי לקרוא את המפה הנפשית של משתתף או שלא הגבתי בצורה אמפטית. הייתי עוסק בקדחתנות להבין  איך נפלתי שוב בבור הזה וכמעט לא נתתי מקום למחשבה שמעגלי גברים ארוכי טווח אנשים פשוט עוזבים. נכון, הם עוזבים כאשר קורה משהו אבל אנשים עוזבים כי אנשים עוזבים כל מיני מקומות, תחביבים, חוגים וטיפולים וגם את המעגל בהנחייתי עוזבים, פשוט כי ככה זה. ונזקקתי שם להרבה נשימה, וויסות עצמי, דיבור פנימי מרגיע ומערסל ושוב פעם נשימה.

משתתפים במעגלי הגברים בהנחייתי כיום יכולים יותר להפנות אלי ביקורת, האשמה, התנגדות ורגשות כעס ותסכול מאשר בעבר. .פעם שתחושות אלו היו עולות הייתי מופעל מהן בקלות, מרגיש נבגד, ננטש ופגוע ומגיב בתוקפנות וזו הייתה הסיבה לכך שחלק מהמשתתפים באמת עזבו בהרגשה שהמרחב לא מספיק בטוח עבורם. ובאמת משהו היה בטוח עד נקודה מסוימת. מאחר ואני נעזר בטיפול אישי עבור עצמי וגם הדרכה מקצועית והשתלמויות מקצועיות, במשך הזמן התחלתי להפנים שמשהו בעימותים הוא הרסני בחוויה שלי ועשיתי עליו עבודה נפשית עם עצמי.

שכעס מופנה למנחה זה טוב למעגל

אני חש יותר בנוח כעת שהמשתתפים אומרים שמעגל הגברים הוא “טיפולי” או שיש לו איכות טיפולית. בכלל המילה טיפולי היתה פעם מתקשרת אצלי לסטנדרט שלא רציתי או יכולתי לעמוד בו כי הוא היה שמור לפסיכותרפיסטים או פסיכולוגים קליניים. אך באמת ככל שהזמן עבר וממשיך לעבור אני נוכח לאנשים שעושים שינוי אמיתי בחייהם. למשל גבר שלא הרגיש בנוח לחלוק את רגשותיו עם גברים עושה זאת ומשהו בכוח שלו כגבר בעולם חוזר אליו; גבר אחר שלא הצליח לכעוס ולהביע גבולות בריאים עושה זאת לאחר שהתאמן על כך במעגל; גבר שלא ידע לקחת מקום ולהשקיע בעצמו עשה זאת דרך המפגשים ויש עוד דוגמאות רבות. אני מזמין אנשים מידי כמה מפגשים להגיע למעגל רק אם המקום תורם ובעל ערך עבורם. כלומר לבדוק אחת לכמה זמן (כפי שראוי מבחינתי לעשות בטיפול) האם הזמן, הכסף והאנרגיה הנפשית שאני משקיע הולכת למקום הנכון. כאשר אני כמנחה עובר אל מקום שאני מכיר בשפע ובאיכות שיצרתי, אין לי בעיה ליהנות מכך שאנשים חווים את המעגל כטיפולי, כלומר כמשנה סדרי חיים.

יש לי כמנחה יותר חופש לטעות. טעויות הן לא דבר הרסני. אני לא אמור, וצריך להחזיק כל הזמן אנרגיה של להיזהר שלא למעוד. כמו שהורים טובים דיים כועסים לעיתים, אומרים דברים לא מדוייקים, חוזרים עייפים מהעבודה, עושים אמבטיה שגרתית ומכינים שוב ביצה סלט וגבינה לבנה לארוחת הערב כך אני מרגיש לפעמים במעגלים שהם ארוכי טווח. אמנם בכל מפגש קורים דברים מאוד חשובים ובעלי ערך אך המשתתפים וגם אני מוזמנים לבוא בכל מיני מצבים ותלבושות. כאשר אני מזמין את עצמי לנכוח במעגל ללא מאמץ אולי יש סיכון שאגיד דבר לא מדוייק, שאפספס מישהו או שאגיב בצורה לא אמפטית אבל דווקא השחרור הזה שיראה לחלק מכם כעמדה בלתי מקצועית או שגויה יכולה לאפשר מצבים בו המשתתפים יכולים לעשות את אותו הדבר בעצמם, כלומר לאפשר לעצמם להיות במצב גולמי ואותנטי ואז גם עמדותיהם הפנימיות האמתיות יצאו החוצה ויוכלו לקבל מקום והתייחסות במרחב.

“טעויות” וכשלים אמפטיים כמרחב להתפתחות יחסים

רוב כמעט מוחלט של הגברים שמגיעים למעגלי הגברים בהנחייתי רוצים ללמוד להביע את עצמם בעולם בדרך שלא יישארו שותקים ומושתקים. הם מבקשים למצוא את מידת הכעס הנכונה שיוכלו להתחבר אל עצמם מבלי להירתע מגל ההדף שהם מייצרים. למצוא את האומץ לומר את עצמם מבלי לחשוש מהעובדה שלא כולם יאהבו אותם. כן כן, זו משימה ענקית להיות מובחן בעולם, כלומר ללמוד להגיד את עצמי בתוך קשר מבלי להתנתק ומבלי להתערבב. אני מדבר וכותב הרבה באחרונה על עבודת מובחנות (כפי שמלמד אותה אמיתי מגד) וזו אבן דרך ובסיס חשוב להחזרת תחושת גבריות בריאה ואני מנסה להביאה בכל אפשרות למעגלים שלי.

איכות שגברים לומדים כאשר הם נמצאים זמן ממושך דיו במעגל הגברים הוא האיזון בין לקחת ולתת, בין לקבל ולהעניק. הזמן בו אני מביע את עצמי והזמן בו אני מקשיב לאחרים אינו מאוזן במפגשים. אני כמעט לא מודד זמן בשעון או עושה סבבים של “דופק”, “מה נשמע” כדי לתת לכולם זמן שווה להביע את עצמם. לעיתים אני עושה זאת כאשר יש משתתפים חדשים או שאני מרגיש שצריך החזקה מיוחדת של המרחב אך בדרך כלל אני מזמין לקפוץ למים וכך הדבר החם והמעניין ביותר שמתרחש באופן סמוי מקבל את מקומו.

המעגל כמרחב לאיזון של נתינה וקבלה

אם אני מעמיק ובוטח במעגל ארוך טווח, מתישהו כנראה זה ייסדק ויעמוד למבחן כמו כל יחסים משמעותיים ועמוקים. אני שומע המון על אנשים שהולכים לסדנאות וריטריטים והם חווים אורות, הכלה ותחושות אהבה וקבלה אינסופיים. גם המנחים באותם סדנאות הם בגדר קוסמים ומחוללי נפלאות. אני בהחלט תומך בסדנאות אלו כי הן משמשות למשתתפים אצבע מורה ומכווינה אל המקום שאליו ראוי שילכו ויתקדמו אבל כמעט לא מלמדת דבר על יחסים ארוכי טווח. במרקם היחסים הנוצר במעגלי הגברים בהנחייתי אדם חווה גם הכלה, הקשבה ביטחון ושייכות וגם לעיתים אכזבה, כעס, שיפוטיות וחוסר הרמוניה. זה חשוב מאוד לדעתי שהמעגל לא יהיה רק רחם ומקום הרמוני ומכיל אלא מקום שבו ניתן לחקור בבטחה את היחסים שאני מייצר בעולם סביבי.

גברים שמבקשים להצטרף למעגל מגיעים בדרך כלל עם רצון כללי ומובן להיות ביחד, להיות נוכח בשיחה משמעותית וכנה, להתקרב ולקחת חלק בגבריות שונה ממה שהורגלו, להפיג בדידות ולעבוד על נושאי זוגיות, אבהות ופרנסה. כמעט אף אחד לא מגיע שהוא רוצה לעבוד על הביטחון והערך העצמי שלו או על היכולת שלו להביע כעס וגבול בריא. אין גבר שמרגיש ואומר שהזכריות שלו קמלה לפני שנים והוא רוצה לשחזר אותה ולגלות מחדש את עוצמתו. הדרך של הגברים אל ליבם ונפשם מתרחש במעגל ומתגלה בתוך שיחות והמפגש שקורה. למשל גבר הגיע למעגל עם תחושת בדידות במקום בו גר ורצון להתקרב לגברים ולאחאות. במפגש השני סיפר על בתו הבכורה שהיא מאומצת. גבר אחר שישב לידו וחווה ילדות קשוחה הביע כעס על פרטים מסוימים שעלו ולא חשש להביע את אותו כעס בצורה גולמית. אותו גבר שרגיל להכיל ולהיות למען אחרים ,נפגע מהכעס והיה יכול להביע זאת מבלי להישאר בתפקיד המכיל המוכר לו. גם הגבר שכעס היה יכול לחקור מה הפעיל אותו ומה יצא ממנו באותם רגעים. שניהם יכלו להביא את עצמם בכנות ולהתבונן בעצמם ובתגובותיהם.

יש גברים שהדרך אליהם לא ברורה או מובנת והיא נשארת כך לאורך כל שהותם במעגל. למשל גבר שחווה מאביו אבהות דורסנית, קשוחה וקרה ממשיך להגיע באדיקות למעגל במשך שלוש שנים. הוא איננו תופס מקום לעצמו פעמים רבות אלא נמצא בעיקר במקום מתבונן ומקשיב. בדרך זו הוא גם משחזר את ילדותו שגם בה לא התאפשר לו מקום ומתוך נאמנות לאביו ומשפחתו הוא משמש מאין ילד הורי גם במעגל. יחד עם זאת המעגל הוא מקום שתמיד מציע לו הקשבה, הכלה ומקום כאשר יזדקק והוא עושה זאת לעיתים בקצב שלו. אין למעגל רצון לדחוק או להאיץ והגבר פשוט ממשיך לבוא. גם לי כמנחה אין רצון “לשנות משהו” באותו אדם ויחד עם זאת אני תמיד קרוי לסייע ולתמוך בו כאשר יבחר ויבקש את תשומת הלב.

הדרך אל ליבו של כל גבר אחרת

גברים אחדים מלמדים אותי ענווה, סבלנות ודורשים ממני להרחיב את יריעת ההכלה וההשתהות דווקא בזמן שהם עוזבים. למשל גבר מקיבוץ מסוים השתתף במעגל כעשרה חודשים. לאורך כל הזמן הזה היה לו קשה להביע את רגשותיו והשיחה עמו הייתה מאוד שכלית וקונקרטית. הדבר הפך למתסכל עבורי ועבור המעגל ובגלל אותה “קשיחות” ששידר אני הגבתי אליו בחספוס הולך וגובר עד אשר אותו גבר החליט לעזוב בטענה שהוא לא חש בטוח מספיק במרחב כדי להביא את עצמו באופן עמוק. כלומר, הוא כל הזמן חש בנוכחותי לא מספיק טוב ואני דרשתי ממנו להשתפר ביכולות השיחה והרגש שהפגין. חשוב לציין שאותו גבר נתרם מאוד מהמעגל במובנים של תקשורת והבעה עצמית יחד עם תחושותיו שלא קיבלו מענה מתאים.
לאחר עזיבתו הצטרף במקומו גבר חדש שכאילו נכנס לאותו תפקיד – מתקשה בחיבור לרגש, מתאר טכנית את חוויותיו ולא מצליח לבקש את עזרת המעגל. שיתפתי את המעגל בזיכרון הגבר שעזב והבעתי את החשש והפחד שלי לשחזר את הדבר עם הבחור החדש. למשמע דבריי הבחור החדש הגיב בציניות ומעט רשעות כלפיי, כלומר ניצל את המקום הפגיע והחשוף ששיתפתי על מנת לפגוע בי. לאחר ששיתפתי שדבריו פוגעים בי הוא יכול היה לחקור עם המעגל ואיתי מקומות כאלו בעצמו ואת הקושי שלו לשתף.

יש משתתפים שמגלים במשך הזמן שעוצמת המעגל היא גדולה עליהם. גברים אלו יעזבו את המעגל כל הנראה. למשל משתתף שמתמודד עם ערך עצמי נמוך ומביא פעם אחר פעם את הקושי שהמשתתפים האחרים משתפים דברים בעלי משמעות וערך והוא, חייו סתמיים, אין לו מה לחדש או לספר. למרות שהמעגל אוהב את אותו אדם, מוצא בו תכונות טובות ומעודד אותו כי המילים שהוא מביא הן טובות ובעלות ערך, החוויה הפנימית של אותו גבר שונה מאוד והמילים הטובות של שאר הגברים לא מצליחות לגעת בו. דוגמא נוספת ושונה במקצת – גבר שתוך כדי מעגל מבין שהוא זקוק לטיפול פרטני עבור עצמו. המעגל עוזר לי לפתוח נושאים שעד אז לא היה עימם במגע אך מהרגע שזה קורה הגבר הזה רוצה את הזמן לעצמו ויש לו סבלנות מועטה לשיתופים של אחרים.

להיות מנחה זה אומר לעמוד בהמון צמתים במהלך זמן של מפגש. זה אומר לקחת הרבה החלטות ולבחור הרבה בחירות – איך לחלק נכון את הזמן, במי להתמקד, מי זקוק למעגל כרגע, כמה מקום לתפוס בעצמי כמנחה, כמה זמן מקדישים שמישהו נמצא במרכז, האם לעשות סבב בדיקת דופק או לצלול ישר, כמה לתקן ולהעיר לאנשים שמדברים בגוף שני ושלישי (אתה נתון בצרה ואתה רוצה עזרה או אנחנו הגברים…) ולעבור לגוף ראשון אני. ואולי השאלה הגדולה ביותר עבורי – מתי ועד כמה לשחרר ולסמוך על המעגל שיוביל את המפגש למקומות טובים ונכונים עבור המשתתפים. כלומר לצאת לרגעים מעמדת האבא של המעגל ולסמוך על הגברים.

המעגל גם מקשיב ומכיל וגם נותן בראש

אני משתדל לא להצטער או להתחרט על דברים שקורים. פעולת ההנחיה שלי היא אינטואיטיבית בעיקרה. אינטואיציה עבורי זה שילוב נכון בין חשיבה שכלית להרגשה מובהקת. זו לא תחושת בטן וניחוש עיוור. האינטואיציה מבוססת על אינספור מקרים שקרו בעבר שעל פי הם אני מחליט מה לעשות ומה לומר. היופי שאני מוצא במעגל הוא כאשר אני כמנחה ושאר המשתתפים מרשים לעצמם לחוש את הדברים בבטן ולחשוב מה הם רוצים לומר בראש זה שילוב מנצח שיכול לתת להם ולמי שהם מגיבים אליו הדהוד ותובנה משמעותית. שאני משתמש רק ברגש זה כמו להיות בים סוער ולהגיב ממקום סוער ולא מווסת. שאני משתמש רק בראש אז זה קר ומנותק. השילוב עושה את ההבדל.

כאשר משתתפים מציעים שדרוגים או שינויים במפגש זה דבר נפלא. למשל שמשתתף רוצה שבטקס ההתחלה של עצימת עיניים ונשימה להכניס דמיון מודרך זה מבורך ביני ואני אציע לו להביא את זה בעצמו למפגש הבא. שמשתתף רוצה להחליף מקומות ישיבה או שנעשה תרגיל פיזי כדי להרים את האנרגיה זה מבורך כי אולי עוד משתתפים חשים ורוצים בכך. בכלל אני מאוד תומך בשינוי תרבות המעגל כי אני מבין שגם כמנחה מתקבע ומסתייד לתוך מקומות נוחים ומוכרים.