מגיע שלב בחיים שצריך לפנות את דירת ההורים המנוחים, הבית בו גדלנו. אנו הילדים כבר לא צעירים ובתינו בסך הכל מרוהטים, הנכדים עדיין לא יצאו לחיים עצמאיים ולדירות משלהם, אבל מה שלא ניקח אלינו ייתרם או יימכר ב”גראז’ סייל”, ולא נראה אותו יותר.

אבי היה רופא, ונוסף על עבודה בבית החולים והוראה באוניברסיטה, קיבל בשעות הערב חולים בחדר בדירתנו שהיתה לו כניסה נפרדת. העניין הזה שעד שאבא חוזר הביתה הוא נמצא מעבר לקיר ואסור להפריע לו – לא תמיד היה ברור לילדים האנרגטיים שהיינו. לא פעם רצנו במסדרון ברעש רב, ופעם אפילו ניסינו להיכנס לחדרו בזמן שעבד. גם ארוחות הערב הופרעו לא פעם כאשר אבא ענה לשיחות בטלפון החוגה במטבח, ובעודנו אוכלים בירר עם המטלפנים האלמונים לגבי תפקוד מערכת העיכול שלהם. כילדים שמחנו ל”קח אקמול ותנוח כמה ימים, אתן לך פתק לבית הספר”, חווינו גם “עכשיו לחדר מיון”, וזכינו עם השנים גם להיגיון בריא של רופא מנוסה ורחב אופקים כאשר טיפול של מומחה בתחום אחר משלו – לא עבד. ריאליסט, בולדוזר בדרכו השקטה, אנושי תמיד וקשוח כשצריך. גבוה וספורטיבי, מעונב עם שמץ מבטא וזרות שלא מכאן. התהלך באותה נוחות עם שועי הארץ ועם המצילים בים, והשתמש בשררה שבאה עם תפקידיו הבכירים רק כדי לעזור לחולים שאבדו במערכת. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.

שעון היד המכני שאבי קיבל לחתונתו ויוסי מחנות השעונים דואג לתקן ולכייל אותו שוב ושוב שוב, מזכיר לי את אבא מדי יום.  בחרתי כעת לאמץ גם כמה מרהיטי חדר העבודה שלו.

שתי התמונות הבאות צולמו בקליניקה של אבי המנוח ע”י צלמת האדריכלות המקצועית הילה עידו, שהפליאה לצלם אלבום למזכרת מהדירה לפני שהתחלנו לפרק אותה. יתר התמונות בפוסט צולמו על ידי במצלמה של הטלפון, והן עושות פחות חסד עם הרהיטים.

שולחן כתיבה

משולחן הכתיבה פורקו המגירות, ונעשה ניסיון לפרק את פלטת השולחן שנכשל כיוון שהברגים הסתובבו ולא יצאו. עטיפה בעיתונים וב”לפלף” ניילון, קריאה לשני בני החסונים, ניווט במסדרון הצר – והשולחן לא נכנס למעלית.

שש קומות ברגל זה עניין למוביל מקצועי, והשולחן הונח במקומו עד לבירור מה עושים עם הכונניות. קוסטה המוביל וחברו עטפו את השולחן בשמיכה עבה, והורידו את השולחן ברגל.

בבית ניסיתי לברר את הסיבה לשקיעת אחד מארגזי המגירות. מתברר שהחלק העליון של הארגז עשוי פסי סנדביץ’ במקום לוח מלא, והשכבות באחד הפסים החלו להיפרד זו מזו. לא הצלחתי לפרק את הארגז כולו לטיפול באותו פס, הפיתרון המינימלי היה זווית מתכת נסתרת וכמה ברגים באורך שנמדד פעמיים לוודא שלא יחדור את פלטת השולחן ואת לוח הצד, כמובן אחרי קדחים מקדימים.

שתי השריטות בחזית המגירה האמצעית – באשמתי עקב הובלה עצמית לא זהירה של המגירות.

כסאות

הכסא של אבי לא שרד, אבל נותרו שני כסאות עליהם ישבו דורות של פציינטים.

מישהו כנראה תיקן אותם בעבר בהדבקה עם דבק מגע במקום דבק נגרים. מכל מקום שלד הכסאות איתן ולא היתה סיבה לגעת בו. הריפוד דמוי עור שחור, והפאנלים המכסים את גב הכסאות התחילו להתקלף. התייעצות עם חברי שי הרסטורטור המקצועי – והכסאות נשלחו לאלי הרפד לתיקון

כונניות

גם הכונניות העלו כמה קושיות. אלה כונניות של “שמרת הזורע” בנות כ- 50 שנה, עשויות סיבית מצופה פורניר טיק. ציפוי הלכה במדפים התבלה, אך החלטתי בשלב זה לא לטפל בו, מה שהיה מחייב הסרת הצבע מכל הרהיט ופגיעה אפשרית בפורניר – או מסירה לרסטורטור שייקח יותר ממה שהרהיטים שווים.

אחרי הוצאת שולחן הכתיבה אפשר היה להזיז אחת הכונניות קדימה כדי לגשת לגב הרהיט ולבדוק איך לפרק אותו. השמחה על שלוחות הגב מונחים בחריצים במדפים ובניצבים ולכן הפירוק אמור להיות פשוט, והלוחות לא אמורים להינזק – התחלפה בתסכול כאשר התברר שבאחת מהכונניות המחברים לא ניתנו לפירוק.

שתי הכונניות דומות לכאורה, אך שונות בפרטי הידיות, תומכי המדפים, צירי הדלתות וגוון הפורניר. זיכרון עמום שלח אותי לברר עם אחותי, ואכן הכוננית השמאלית נקנתה שנים אחרי השניה.

הכוננית הימנית, הישנה יותר, פורקה בקלות באמצעות מפתח אלן אליו חובר מוט מאריך להגדלת המומנט. הפירוק אפשר לי להוביל בעצמי את הלוחות בכמה נגלות במעלית ובעגלה ברחוב. את הארגז התחתון סחבו בקלות שני בני.

בכוננית השמאלית, החדשה יותר, המחברים לא הסתובבו גם בהפעלת כח רב. קרה פה אחד מהשניים – או שמישהו במפעל בחר באותו יום מקדח פורסטנר בקוטר קטן במ”מ מהרגיל, או שאביזרי המתכת עברו שיתוך. אם וכאשר הכוננית הזו תעבור דירה פעם נוספת – נראה שאצטרך לחתוך אותם עם דרמל, ולהצטייד מראש במחברים חליפיים.

לא נותרה ברירה אלא להוביל כוננית בגובה 2.30 מ’ כיחידה אחת. קוסטה המוביל גילה שלא ניתן לנייד את הכוננית בפיתולי המסדרון בדירה כדי להגיע למרפסת אליה אפשר להגיע עם מעלון – והסכים להוריד אותה ברגל.

למסע במדרגות, ואחריו בעגלה לביתי שברחוב המקביל, התלוותה אזהרה – מבנה הכוננית לא מספיק קשיח, לוחות הסיבית פריכים, והיה סיכוי שהכוננית לא תגיע ליעדה בחתיכה אחת.

אחרי הסרת הניילונים התגלה סדק באחד הניצבים. ניסיון כליבה על יבש נראה טוב, אבל במהלך מריחת דבק הנגרים בעזרת קיסם, זז איזה גרגר סיבית ומנע את הסגירה הסופית. כמה טיפות דבק פוליאורטני מתנפח (אחיו הקטן מאוד של הקצף הפוליאוריטני המשמש באיטום סדקים במבנים), כליבה פעם שניה, חיתוך עודפי הדבק ורכיבה באופניים בצהרי יום קיץ למפעל של פרנקו לקנות אצבע שעווה בגוון הכי דומה שהיה במלאי.

עוד נשברה אחת מרגלי המתכת. הרגל הוחלפה עם אחת הרגליים האחוריות שתהיה נסתרת אחרי ההצבה. גיחה ל”אחים ביטר” העלתה רגל לא דומה אבל מתכווננת למידת הגובה הנכונה. שמרתי בינתיים את הרגל השבורה, אם תתחשק לי פעם קצת עבודה עצמית – נראה שאוכל להסתדר עם ניסור, קידוח והברזה בריבוע מתכת.

לסיכום

פינינו כמה רהיטים מהבית, הזזנו אחרים – והנה רהיטי חדר העבודה של אבי מתחילים מחזור שימוש חדש.

מי שיושב על “כסא ברכיים” צריך להגביה את המחשב, העכבר והמסך, בתמונה נערמו על השולחן ספרים לבדיקה. ייתכן שארפד מחדש את הכסא בבד בגוון מתאים יותר. הכונניות הוצבו באזור הילדים בבית שהריהוט בו עדיין אסופי .